מי שלא ראה שמחה לאֵיד לא ראה שמחה מימיו. אנחנו לא נורא שרופים על כדורגל ולא על ספורט
בכלל. לא שיש לנו משהו נגד אבל יש לנו
המון בעד לשים את הנשמה על דברים אחרים.
זה לא מפריע לנו לזכור שכשהיינו ילדים היינו "הפועל" תל-אביב
ובעניין הזה אנחנו עוד לגמרי ילדים.
אנחנו גם לא נגד בית"ר י-ם. האויבים המיתולוגיים שלנו על המגרש, מאז היינו
ילדים, היו תמיד דווקא מכבי ת"א וכך
הם נשארו. אבל זה לא ככה כשמדברים על
קהל ה א ו ה ד י ם של בית"ר ירושלים. מאז שהקבוצה הזאת נולדה, מלפני פרוץ המדינה ועד
היום מייצגים האוהדים האלה של בית"ר י-ם את הצד הכי מכוער של התנהגות אוכלוסי
המדינה הזאת. כך ביחס לשחקנים ערבים, כך
ביחס לשופטים, כך ביחס לאוהדים של קבוצות יריבות ואפילו ביחס למנהלי התאחדות
הכדורגל.
קהל האוהדים של בית"ר י-ם ובגרעינו
ה"פמיליה" הנודעת לשימצה זה אלה ששורפים את המועדון, אלה שמאיימים על
יריבים, אלה שפוגעים במכוניות של שחקנים מקבוצות אחרות, אלה שעושים בּוּ הוּ הוּ כששחקן שחור מאפריקה משחק נגד קבוצתם. כל האחרים למדו את זה אצל בית"ר ירושלים,
עיר הקודש.
בקיצור, ערימה של חוליגנים בפועל ובפוטנציה, שאלה מהם ש א י נ ם כאלה לא מצליחים לחסל את התופעה המבישה. מי
שזוכר את הגששים במערכון על השופט בבית
המשפט שבעצמו היה זה שתקע בחצוצרה מהיציע
של בית"ר – יודע על מה פה מדברים.
אז בגלל זה הייתה לנו ביום שני בערב חגיגה של שמחה לאֵיד
ולעג עקב התוצאה 2:0 לטובת "הפועל" תל-אביב. ככה בעשר הדקות האחרונות של המשחק. האמת – הבית"רים שיחקו יותר טוב וגם
החמיצו לפחות ארבעה גולים בטוחים. גם
הגולים של "הפועל" היו גולים מצויינים בשביל הדירוג בליגה אבל לא מי
יודע מה וירטואוזיות של כדורגל.
כל זה לא מה שאיכפת לנו. מה שאיכפת לנו זה שקהל האוהדים
של בית"ר יאכל אותה עם כל השאגות ועם כל הגאידמאק וגם בלי שמעון גרשון.
אז לא הכל גרוע ולא הכל סתם פוליטיקה מאוסה בימים טרופים
אלה. קצת נחת יש גם בישראל של אחרי החגים ושל סוף 2008.
בקלנועיות
חמורית
אמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה