יום שבת, 8 באוגוסט 2015

על בן דוב ועל המאפרה שבכיס השמאלי של החולצה (401)



אנחנו קראנו לו יצחק'לה.   לבן-דוב היו אתנו הרבה שעות וימים ושנים.  החל בעלון, עבור לשרות במילואים וגמור במחלקת כבלים. כששייע המיתולוגי גילה שבן-דוב הגיע למשק יחד עם גרעין "הגליל" לקח אותנו הצידה וסיפר לנו בשקט: "הבחורצ'יק הזה הבן של אם הבית שלנו במקווה-ישראל. כשהיה
צוציק אז כל מקווה היו רודפים אחריו להרביץ לו ולהתעלל בו. הוא היה בורח וצורח עד שעזבו אותו".   בן-דוב היה שותף פעיל ושקדן בהוצאתו לאור של העלון "יזרעאלים" ז"ל.  הוא התרוצץ בכל המשק וחיפש ידיעות פיקנטיות ומועילות כדי לעורר  יותר עניין בכל מדורי העלון.  הוא הפך להיות המומחה הכי גדול ל"גסטטנר" הידני שהופעל עם מנואלה ואחר כך במכונת השיכפול האוטומטית.  הוא ידע איך להניח את הסטנסילים שיהיה ישר ולא מלכלך.  הוא ידע איך להוציא משפופרת הצבע בדיוק כמה שצריך. הוא היה מקצוען בלהחליף מצבע שחור לירוק ולחום.  היה איכפת לו כל מילה וכל תגובה על מה שהופיע בעלון ההוא.

היו לבן-דוב ולנו ארבעים יום ולילה, מסוגרים בחבית של מגדל שמירה במטולה.  הסיוט היה דווקא מא"ז המושבה, אחד שמוליק רוזנפלד הרשע מרושע, שהיה מתגנב אלינו בשתיים בבוקר לבדוק שבן-דוב  לא חיבר שוב נורית לבטריה של המגדל שמירה כך שנוכל לשחק שח ודמקה ( שבן-דוב ניצח בהם תמיד).  

ועכשיו בן-דוב והכבלים ואנחנו.   ענף הכבלים התחיל פה ביזמת רפא"ל.  הם הציעו ליזרעאל ללמוד אצלם את הסיפור ולהיות אחד מקבלני המשנה שלהם.   בן-דוב נכנס לזה והתחיל  להתמחות במקצוע שבו הקפדנות והדיוק והנקיון היו הכרח אקסיומטי. בית דין לא יעזור.  הגזרות האלה לא התאימו, כידוע ליצחקלה שלנו אז הוא פירסם בעלון שמישהו יבוא ויחליף אותו, נקודה.  אנחנו הגענו ודי מהר למדנו שיש לבן-דוב כמה מנהגים חריגים.  הוא היה משתמש בכיס השמאלי של חולצותיו בתור מאפרה. הוא עישן כמו קטר.  כשמישהו צילצל למחלקה וביקש את המנהל היה בן-דוב משיב: "אני הפועל".  אז כשביקשו אותו לקרוא למנהל היה מחריש ארוכות ובסוף פולט בעגמומיות חמוצה: "אני גם המנהל".  אחרי קצת הצלחה והרבה כשלון נשבר לבן-דוב והוא התכוון לפרוש. לעומת זה הבינונו אנחנו שהלחץ, אי העמידה באיכות  המוצר ובלוח זמנים  לא נובע מאישיותו המקצועית אלא מהפרימיטיביות של ציוד המחלקה.  סברנו שככה לא מכינים, ככה לא מלחימים, ככה לא מכופפים וככה לא בודקים ושולחים סחורה.

אז אנחנו הצענו  לרכוש ציוד הכי חדיש שבשביל זה צריך לנסוע לאמריקה בשביל לקנות וגם ללמוד איך מפעילים ציוד כזה.   בן-דוב התרגז. הוא חשב שמעט (מאד) העזרים שקיבלנו מרפא"ל והמון פטנטים שהוא המציא בעצמו (בן-דוב היה מאלתר מחונן) זה כל מה שנחוץ וזהו. אנחנו התעקשנו והוא אמר: "אתם ממילא תהיו פה לבד ותעשו מה שאתם מבינים".   גם פה התעקשנו ובסוף   נסע בן-דוב לסונורה שבקליפורניה (מערב פרוע לשעבר) ואנחנו איתו.   כשהיינו אצל יצרן הציוד הציג לו בן-דוב כמה שאלות שלשמען החוויר היצרן והסמיק והפטיר: "או. קיי. הבחור הזה הוא מומחה לסמי-ריג'יד. אני אחשוב על מה שהוא שאל ואשיב אחר כך".   אבל כל זה כלום לעומת איך שבן-דוב מגיע לבוסטון.

עוד קודם לכן התחלנו לקנות מחברים ב   K. זה כשמזמינים יותר מ 1000 יחידות במכה אחת. לכן הוזמנו אחר כבוד לקפוץ לחברת "אומני ספקטרא" שבבוסטון כשתהיה הזדמנות.  מי שלא ראה את יצחק'זלה בן-דוב מגיע לשיחת עסקים בבוסטון לא ראה בדיחה היסטרית מימיו. אפילו אנחנו לא זיהינו אותו.  הוא נעל נעליים חדשות, לבש חליפה אמיתית. ענב עניבה תואמת ונשא בכיס הז'קט כרטיסי ביקור.  את פנינו קיבלו חמישה אנשים.  הם התעניינו לדעת מי זה החכמים שקונים בכמויות כמו שצריך. אנחנו התעניינו בעזרים להרכבת כבלים.   מה שהיה בולט בפגישה היה זה שבן-דוב ואנחנו נראינו כמו לורדים ודווקא  הם נראו כמו מי שחוזרים מהבריכה אצלנו..  את זה בן-דוב בחיים לא שכח לנו.

כל הנ"ל נוסף למה שכבר נאמר על בן-דוב.  ברוך דיין אמת.

בקלנועיות חמורית עצובה
           אמן


אין תגובות:

פרסום תגובה