יום שישי, 7 באוגוסט 2015

על איפה שאוכלים בדגדגן, ופיפי עושים בבית-ספר למוסיקה (318)



ליומולדת של האישה הבאנו כרגיל פרחים בְּוַאזַה עם ברכה מפולפלת שהולכת טוב עם מספר השנים הספציפי.   אחר כך הצליחה האישה לשכנע אותנו לצאת ולסעוד משהו בחגיגיות כראוי למועד.   בזה אנחנו לא טובים אבל שמענו על מסעדת הדגים שיש בחפציבה, אזרנו אומץ והגענו לשם בשבת בשעה אחת.

כמו שנכנסים לחפציבה יש משמאל רפתות ישנות.  שלט מאיר עיניים ומדרבן תיאבון מוליך לחנייה מול המסעדה, שמה בין הרפתות מתרפפ"ו.   שֵׁם המסעדה: "דג-דגן".   מי שנחפז לקרוא קורא ”דגדגן" ואולי גם מרים גבה נוכח השם הציורי והיצירתי במיוחד.

נכנסים לתוכו.  הרפת שהייתה שם נהפכה לאתר אכילה נאה מאד. באחד האגפים מישהם אפילו עושים חגיגת חאפלה משפחתית גדולה.  אנחנו מתיישבים ברווחה (שלא כמקובל בעסקים האלה) ומציצים בתפריט.  האישה מזמינה פטריות במרינדה,  ממולאות  בכל- מיני.  אנחנו מבקשים מרק גריסים ודג פוֹרֵל מטוגן.   כאן מתחילות העצות המעשיות למי שמתכוון ללכת בעקבותינו:   לפני האוכל המוזמן מביאים פה (ללא אזהרה מוקדמת) מגש מְתַּאבנִים.  יש בו לפחות ששה מיני סלטים, שני רוטבים ולחם מאפה הבית, משהו ארוך, ספוגי, חום וטעים נורא.

זה לבד יכול לשמש ארוחה נורמלית לפני שמביאים את השאר.  הבעייה שלנו הייתה שחמישה מתוך הסלטים המצויינים כמתאבנים היו כלקוחים ישר מעגלת הסלטים של בויטלר-חיים-חיימקה, שזה בחינם.  חריג פה לעילא היה סלט חצילים בטחינה ששפכו עליו לימון בפראות גדולה כמו שצריך לעשות (ושוכחים) עם כל מה שיש בו טחינה וחצילים.  את הסלט הזה טרפנו בצ'יק. את השאר ככה.

עד שמגיעות המנות אנחנו, כלומר האישה, מצליחים לחקור ולברר מהמלצרית ומהמלצר על כל מיני דברים, למשל:  שכל המלצרים(יות) הם קיבוצניקים צעירים. אף אחד לא מחפציבה.    החברה האלה זריזים מאד ותוך ארבע דקות נשאלנו שש פעמים אם הכול בסדר ואם חסר משהו.  הכל עם "בבקשה" ו"תודה", בנימוס ענייני ומקצועי לחלוטין.

מגיע המרק גריסים.  בסדר.  חריף קצת. בשל חיימקה יש יותר ריחניות ניחוחית.  אשתנו מתחילה לטעום פטריות שמפיניון ענקיות וממולאות.   הטעם הכללי של המנה לא רע וגם מוקרם שם למהדרין בגבינה צהובה.  רק שהפטריות הענקיות שהושרו במרינדה אז המרינדה שמה לא הצליחה לחדור לבפנוכו של הפטרייה שנשאר רך כמו קולרבי זקן.  מילא.   אנחנו מקבלים את הפורל המטוגן.  וכאן שוב אזהרה!!   המנות מגיעות בצלחת שהיא בעצם אליפסת חרסינה חצי מטר גודל.  הדג פורל עצמו גם  לא קטן בכלל, ומוקף הרבה צ'יפס מצויין בלי שמן, ברוקולי, גזר ושכחנו מה עוד.  המנה הזאת יוצאת מן הכלל ומכפרת על כל חשד של חסרון אפשרי בתפריט.

אחרי קפה שחור ופַּאי-תפוחים חם עם גלידה (מגניב לתפארת) בא לנו לעשן את המקטרת הנצחית, שאת זה עושים רק בחוץ.  בדרך אנחנו שואלים את המלצרית שלנו איפה פה השירותים.  היא אומרת שיש גם ביציאה, שמה בדלת הלבנה. דלת לבנה יש שם רק אחת ועליה קבוע שלט:  "בית ספר למוסיקה".  מסתבר שזה לא. המלצרית יודעת איפה שעל מה היא מדברת.

בחוץ, על קטורת מרגיעה ועל קיבה מדושנת אנחנו נזכרים שהילדים בביה"ס המשותף נהגו לכנות את קב' חפציבה בשם "פֶחְצִיבָּה".  תמיד סברנו שזה נשמע כמו סתם שם-גנאי ושזה בכלל לא יפה לקרוא ככה לשום קיבוץ.  אחרי שאכלנו שמה בדגדגן ועשינו בבית ספר למוסיקה, באה לנו הִתעַשְׁתּוּת כלשהי. אולי היה משהו בשם של המקום על פי ילדינו, אם ככה קוראים שם לכל מיני מקומות חשובים מאד.

לא לטעות!!!  המקום מומלץ בלב, נפש ואִיצְטוּמְכָה.  גם לא מי יודע מה יקר. עובדה: הגענו לשם בשעה אחת. היה חצי מלא. זה למזלנו.  בשעה שתיים נהייה שם מפוצץ לגמרי ומאד.    בתיאבון לדגדגן.

                                                ובקלנועיות חמורית


                                                    אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה