יום שישי, 7 באוגוסט 2015

על סף פיגור סביבתי (316)



החמור לא ידוע בציבור ובטח שלא לעצמו  בתור אוהד מושבע של השבועונים הקיבוציים. אבל מה לעשות?  אנחנו עדיין משתייכים לאלה שכן משלמים ואפילו קוראים את השבועונים האלה (בלסתום את האף ולקרוא את הגועל).  בשבוע שעבר ויתר "הף הירוק" של השְׁמוּצְ על הבלעדיות צהובת הטינופת ושאל כמה עיתונאים תל-אביביים לדעתם על התנועה הקיבוצית.   אנחנו לא מתאפקים מלהביא  כמה מהמימצאים:

"לבני דורי הקיבוץ היה לא רק מקום שאנשים גרו בו ולא רק צורת חיים אלא רעיון ותפיסת עולם שעיצבו את חיי כולנו.  זה היה הסמל של הישראליות. הקריסה של צורת החיים הזאת היא גם השיקוף של מה שקורה לחברה הישראלית כולה".   (אבירמה גולן. "הארץ")


"הקיבוצים נכנסו למגננה לאחר המהפך ב1977, גם בשל היחלשות תנועת העבודה וגם בשל המתקפות שהוביל נגדם הימין, בראשות מנחם בגין שראה בהם מקור סכנה למשטרו... הוא הדין ברב ש"ך שסימן את הקיבוצים כאלטרנטיבה חילונית... שניהם ראו צל הרים כהרים והמשיכו להלום בתנועה הקיבוצית משום שבצעירותם היא הייתה אכן מוקד כוח וחלופה לתפישותיהם הגלותיות.....המלחמה האחרונה חשפה את חלקם של בני המשקים ביחידות הלוחמות.....העומסים על עצמם הרבה מעבר לחלקם היחסי בציבור"

"....כדאי להדגיש בתקשורת את מיקום מרבית הקיבוצים כישובי גבול וספר. את העובדה שקיבוצי הנגב המערבי סופגים לא פחות ואף יותר, קסאמים ורקטות מאשר שדרות ואשקלון או קטיושות וטילים בקיבוצי הצפון, לא פחות מאשר בקריית שמונה ובנותיה....".

"וכמובן את העובדה שמרבית הקיבוצניקים הם אנשי עבודה ועמל בחקלאות, בתעשייה, בייצור, ללא תמורה הולמת".   (אמנון אברמוביץ)


"הקיבוץ הלך בעקבות העיר.  הוא כבר לא אלטרנטיבה לצורת חיים אחרת.  הוא לא מצא את הגירסה המשודרגת שלו.  בכל תהליך השינוי היו הרבה טונים של סכסוכים. ראו מה כסף עושה לאנשים.   אלה הטעמים השליליים שמי שגר בעיר מכיר אותם מגיל 7.  ילדים בעיר מכירים את הסכסוך עם השכן בגלל הבית שמסתיר את הנוף.  וזה נתפס כנסיגה של הקיבוץ.  היום מתייחסים אל הקיבוץ כדבר שנסוג.  אלמנט בדעיכה. " (רינו צרור)


"...להגיע להפרטת הכנסה זה לדעתי חיסול הקיבוץ.  אם חבר קיבוץ שהוא מנהל מפעל חיצוני מקבל 40 אלף שקל לחודש ומנהל קהילה בקיבוץ מקבל 17 אלף שקל לחודש ועובד חדר האוכל מקבל רק 3500 שקל ,זה חיסול הקיבוץ וחבל.    אדם בן חמישים שאין לו מקצוע מבוקש יכול למצוא עבודה בחוץ?  כמעט שלא.  הפרטת עבודה היא סוף הקיבוץ.  ככה הוא לא ימשיך להתקיים.  זה ענין של 15 שנים עד שרוב הקיבוצים יהפכו ליישובים קהילתיים, כמעט ללא שום ערבות הדדית."  (עמירם כהן. "הארץ")


" ...היום לבי נחמץ כי קשה לראות מונומנט מתאבד.  אני אומר מונומנט כי במשך הרבה שנים התנועה הקיבוצית הצטיירה בעיני כאבן היסוד של החברה הישראלית מבחינה אידיאולוגית, ואני הולך ומתקרב לנקודה שבה אני משתכנע לגמרי שהאמת האידיאולוגית של הקיבוץ הייתה האמת האמיתית.   ואנחנו במדינה כל כך התרחקנו ממנה.  ודווקא כשאנחנו כל כך זקוקים לקיבוץ ולאמת שלו, הוא נסחף ונשאב אל תוך היתר.   מילטון פרידמן מת והוא השאיר לנו מורשת איומה ששום מדינה אחרת בעולם, כולל ארה"ב, אינה מתרגמת אותה לשפת המעשה באדיקות כזאת כמו פה."

" הקיבוץ היום הפך להיות סל האשפה של מדינת ישראל.  המראה והייאוש של הצעירים והתחושה הקשה של החבר הותיק..... אחד הדברים שמכים אותי בשיחה עם אנשי קיבוצים זה שהם אנשים שנשארו טיפה ראשוניים, טיפה על סף פיגור סביבתי, לא קוראים את המציאות. לא יודעים איפה הם חיים.  השפה היא של אתמול.  המחשבה היא של שלשום.  הנאיביות של לפני שנות החמישים.  הם עוד לא פה. עדיין יש משהו בקיבוץ שהוא חי בתחילת המאה ה21 אבל רגלו השנייה במאה הקודמת.   החברה הישראלית דהרה קדימה ובדהרה הזאת, לא פלא שהם נשארו מאחור".    (דניאל בן סימון. "הארץ")


ואמרה הקלנועית לחמור: בשביל מה העלית את אשפת הארכיאולוגייה הנ"ל?  מה לזה ולעלון של הקיבוץ?  חכך החמור בשארית תאי מוחו:  לי נדמה שזה חשוב וגם מצחיק.  שום דבר פה לא מצחיק, גערה הקלנועית בחמור, מה פה מצחיק?   השיב החמור, מפני שאת כל הנ"ל כותבים ואומרים עיתונאי "הארץ" ודומיו.   וזה ממש ההפך ממה שפעם היה כתוב בעיתון הזה במשך שנים. פשוט הפוך על הפוך.  זה מה שמצחיק.  אז אולי שהעיתונאים האלה ילכו לעבוד בשבועונים הקיבוציים ושהעיתונאים שלנו משם ילכו לכתוב ב"הארץ" ? 

לנו,לפחות, זה יעזור לשיפור הזיכרון, המוראל, התדמית ובכלל.  וזה מה שחשוב.

                                      בקלנועיות חמורית

                                          אמן.







אין תגובות:

פרסום תגובה