יום שישי, 7 באוגוסט 2015

לנו זה הזכיר את גֵרְט קַאוּפְמַן(336)



מתישהו ב1957 כשהיינו עוד רק רוח על צריפים ועל גבעה עם אבק  עשתה ועדת תרבות  יחד עם המחלקה לתרבות של ההסתדרות מבצע מקורי.  באמצע השבוע, באוטובוס של רבע לחמש, מעפולה אל גואלי השממה, הגיעה  לא פחות ולא יותר מאשר גֵרְט קאוֹפְמַן, שאז כבר אז התחילה לכנות את עצמה בשם "גורית קדמן".  

ה"יקית" הזאת, שאל ביתה ברחוב של"ג  בתל-אביב היו החמור וחבריו לכיתה בבית החינוך בצפון מגיעים ב1942  לעשות התעמלות אורטופדית, הייתה בין השאר גם כוהנת גדולה של ריקודי העם שהיו אז בתחילת שיא תפארתם ברחבי ישראל.   כאן היא באה להרקיד וללמד עוד ריקודי עם נוסף ל"בוא דודי אלופי הגורנה" ו"אל גינת אגוז". 

אחרי ארוחת-ערב בצריף, פינו את השולחנות והכסאות והחברה התאספו וגרט שאלה איפה התזמורת או האקורדיוניסט בשביל שאפשר יהיה להתחיל.   אבל בק"ק יזרעאל של אז לא הייתה שום תזמורת ולא שום אקורדיוניסט.  גם לא מישהו עם מפוחית-פה בשביל לנגן לריקודים.   פטיפון או גרמופון בטח שלא היו.

אבל כל זה היה קטן על גרט קאופמן.  זה אולי הפליא אותה, למצוא קיבוץ בלי אקורדיוניסט אבל היא לא מיצמצה.    "אם אין מוזיקה" אמרה "אז נרקוד בלי מוזיקה".  "אתם תביטו עלי ומה שאני עושה – תעשו".   לא להאמין אבל שלוש שעות חוללו בחד"א-צריף ריקודי-עם מעוררים ומעניינים שנרקדו כמו אצל חרשים-אלמים בשקט, בשקט אבל בהתלהבות גדולה.  לנו, לחמור (שבכלל לא רוקד אף פעם) נראה כל זה ממש סוריאליסטי-ביזארי למהדרין.

הקטע הנ"ל הגיח לנו מתא-זיכרון שרוף במוח, למקרא ה"מִי שֶׁבֵּרַךְ" הגדול לבית המוסיקה ביזרעאל שהתפרסם ב"דף הירוק".  גרט קופמן וריקודי העם שלה אצלנו יכולים להפסיק להתהפך בקבר. עכשיו יש ביזרעאל הרבה שיכולים לנגן אפילו באקורדיון בליווי כנורות וחלילים ופסנתרים ותופים וסקסופונים גם  את מוצרט ובטהובן וגם את "אל גינת אגוז".  אם צריך.

ועל זה נאמר:  לא יאומן כי יסופר מפי קלנועיות  לאוזני חמורים זקנים,


                                      בקלנועיות חמורית

                      אמן.

אחרי שסיימנו לכתוב לא התאפקנו ובדקנו את הערך "גורית קדמן" באינטרנט. מה שכתבנו נכון ועל החברה גרט קאופמן ז"ל יש לא פחות משבעה עמודים ב"גוּגְל".
                                                 



אין תגובות:

פרסום תגובה