מרבית אירועי ועדת-תרבות במועדון, שהתקיימו בשנים
האחרונות, התרחשו לצערנו בלי הנוכחות המי יודע מה חשובה של חמור מקלנע. ככה לא רק מפני שאנחנו כבר רק סתם זקנים עצלנים
שלא קמים מהמיטה אחרי לונדון וקירשנבאום. ככה בעיקר מפני שמה שהיה קורה בהזדמנויות האלה
זה לא מה שאנחנו גורסים שזה תרבות.
ה"תרבות" הזאת, הייתה במקרה הטוב קצת בידור. במקרה הפחות טוב גם זה
לא.
משב-רוח מרענן בכיוון הנגדי מהווים ערבי המכון למוסיקה
(שמוביליו גדלו בארץ עם תרבות שאיננה בְּשׂוֹרַת התחנה המרכזית הישנה בת"א)
כך גם ערבי היצירה העצמית של חברות וחברים מכאן. אלה אירועים שיש בהם איזו התפכחות
מהפופ למינהו שפשה בכל שטחי התרבות והאמנות.
בערב היצירה העצמית האחרון חווינו קריאת שיר בשם
"עם יד על הדופק". את השיר כתבה וקראה אנה גברילוב, קצת בביישנות מהוססת
ומהר מדי. וימחלו לנו במטותא כל שאר
היוצרים במסיבה הזאת ובראשם פלוני אמנון בקר עם פזמוניו העתיקים, שבוצעו באהבה
גדולה על ידי מי ששר אותם לפני ארבעים ותשע שנים, אם לא נעלה אותם על ראש
מעיינינו.
ועל השיר הטוב הזה, עם יד על הדופק,הרי נאום החמור: מיטב השיר –
פשטותו. תפארת השיר – פריטתו על
נימי הנפש. השיר יוצא מן הלב ונכנס אל
הלב ומספר בלבביות על בקשה פשוטה מן הלב: שלא יחדל.
יש פה חרוזים לבנים, לכאורה פשוטים ואף ילדותיים. ואולם, החוזר וקורא מוצא פה סערת נפש גדולה
ודברים שעושים הרבה עצוב על הלב.
כמי שעצמו וליבו חוו את המעמד,אותו משוררת המחברת:
"תראה, הנה בא חתיך מנת"ן" וכמי שעצמו וליבו חוו כל פסיק אחר מהשיר
היפהפה, אין לנו אלא ליהנות הנאה גדולה מהעובדה שפה כותבים כאלה שירים וגם קוראים
אותם בפרהסייה בערב של תרבות אמיתית.
בקלנועיות
חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה