יום שבת, 8 באוגוסט 2015

על איפה שהשוּפֶל הזה חפר. 8.8.08 (372)

                                                                   
      

למי שלא ראה, אבל לא יכול להיות שלא שמע בכיף את השבועיים שריקות של שופל- זוטא מתחת לבית המוסיקה, אז שידע:  מתחת לקומה הראשונה של בית המוסיקה בונים לתלפיות קומה שנייה לבית המוסיקה.   אחרי שהרעש נגמר ואפשר היה איכשהו לקלנע לשם בלי להיתקל בערימות עפר, בגושים ובסתם בולדרים שעל המדרכה אז קילנענו לשם. בעצם, אל מה שהיה פעם חדר יצירה על שם עפרה רונן שאנחנו, בתור נגרים לשעבר עוד הספקנו לתרום לעיצובו היפהפה – בין השאר, גם ציפוי קירות, גם כסאות מיוחדים וגם שולחן נגרות חמוד (איפה הוא?).

אבל ההרגל החולני שלנו (לזכור רק כל מה שלא צריך) סחב אותנו חמישים וחמש שנים וגם יותר, לאחור, בלי לוותר על שום דבר שעמד שם, איפה שחפרו קומה שנייה מתחת לראשונה ולא יועיל.   אז בסביבות מבצע סיני היה איפה שמתחת הבית- מוסיקה "המקלט מרפאה".  זה היה מקלט גדול ומרווח שאף על פי שגנזו שם פעם חומרי חבישה הרי שאף פעם לא השתמשו בו בשביל מרפאה.   במלחמת ששת הימים איכלסו את המקלט הזה כמה בתי ילדים, ביניהם הקבוצה של בננו אחאב.   אחר כך, מתישהו התחיל המקלט הזה לקרוס בלי עזרת אחרים.  אז הִקְוִיצ'וּ  אותו לתוך עצמו וקברו לנצח עד שהשופל הנ"ל חשף קצת כמה בטונים מוזרים במעמקי האדמה.

אבל הוא לא היה שם לבד.   קצת מזרחה, בסביבות הסרקופאג, ניצב פעם לתלפיות בית השימוש הציבורי הראשון ביזרעאל עם מים זורמים ואסלות אמיתיות וגם אסלות לפיפי של בנים.   הבית-שימוש הזה, בניגוד לבניינים אחרים פה, ישב על בור ענק מלא דֶּבֶּש וככה הוא לא נסדק אף פעם, רק "שט" בתוך הדבש.   אחרי שעברו לחדר אוכל 2 ניטש המקום על תכליתו החשובה מאד.  הוא שימש לכל מיני מטרות וגמר......בתור חדר ללימודי מוסיקה.  כשבנו את בית הכיתה שאחר כך נהייה מה שהוא היום,  אז חירבו את הבית הקטן והחשוב הזה (שהחמור היה מרכז בניין כשבנו אותו).     רפי באום מעיד כי גם את שרידיו של הבית-שימוש ההוא הצליח השופל זוטא לגרד לרגע.

מה עוד היה שם? היה גם היה.  לפני כל הנ"ל עמד שם מין מתקן מעץ ששימש כרמפה עם מדרגות.   על הרמפה עמדו שלוש או ארבע חביות לאשפה של המטבח של החדר-אוכל צריף (שכידוע עומד על תילו).    הרמפה ההיא הייתה בגובה של עגלת החצרן הרתומה לשתי הפרידות  ה ה ן   או לפלטפורמה כלשהי עם טרקטור.    פעם בכמה זמן היה החצרן גורר את החביות אשפה מהרמפה אל העגלה (לא סתם תרגיל) ולוקח את המטען לכפר, ששם היה תמיד בור שמחכה לאשפה עד שיכסו אותו ויכינו אחר.    כל זה מתי שלסביבה הייתה איכות ועוד לא טחנו כל היום, כל היום את איכות הסביבה.  נוסטלגייה למהדרין.         
                                      בקלנועיות חמורית

                          אמן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה