ליתר בטחון חיפשנו במילון אבן-שושן ולא מצאנו
"בַּיוֹנֶט" אבל בגוגל כן: שם
יש אפילו צילום של כזה דבר. בַּיוֹנֶט זה
מין רומח מודרני בצורת פגיון ארוך. בקצה הקת שלו יש סידור להצמדה לקנה הרובה. בלחימה פנים אל פנים משמש הביונט לדקירת האויב. פעם היו מתאמנים ב"קרב כידונים" גם
בצ.ה.ל. אנחנו לא בטוחים שגם עכשיו. הביונט המושחז מסוכן בנוכחותו. בעד נגד זה יש
לו נדן עור או מתכת תואמים, שלא יידקר מי שלא צריך מתי שלא צריך. חיפוש בגוגל מלמד שביונטים פסו מעולם הנשק
המודרני והם פריט מבוקש לאספנים.
לכנס "הראשון" שהתקיים אצלנו ערב הסילווסטר,
הגיעו גם לביאה ובעלה ישראל כספי, הלא הוא מנצ'ו המהולל, הפלח המיתולוגי של קבוצת
יזרעאל, הוא שגידל פה דורות של פלחים
ואנחנו איזכרנו אותו בכמה קלנועיות חמוריות.
מנצ'ו היה האחרון לרשימת הותיקים (פלמ"ח) שעזבו. זה לא סוד שהוא נאלץ להחליט בין אשתו
לקיבוץ. נקודה. כשהוא מגיע לביקור אז הדבר הראשון שהוא עושה
פה זה ללכת ולבקר את צימוק, מי שירש ממנו את הבכורה בעסקי הפלחה של א ז.
אז בערב "הראשון" האמור, הסבה לביאה לארוחת
ערב עם החמור. לאחר העלאת כמה זכרונות שלא
כולם מתיקות, הצטרף מנצ'ו לשבת האחים גם יחד. מפה לשם ( ואנחנו לא מסוגלים
לזכור ל
מ ה) פלט מנצ'ו:
מעניין היה לדעת פעם מי פה גנב
לפני חמישים שנים את הביונט שלי.
היה לי את הביונט הזה במשך כל המלחמה (העצמאות) ולא זזתי בלעדיו. באמת
מעניין מי?
אנחנו, החמור, שמענו
"ביונט" ושערות ראשנו (כמה שעוד יש) סמרו. שאלנו את מנצ'ו אם הוא מתכוון לביונט ארוך מאד,
לא כמו אלה של מלחמת העולם השנייה, שהיו קצרים ועגולים, אלא אלה ממלחמת העולם
הראשונה וקודם לה. ההם היו חרבות של ממש.
מנצ'ו אמר שזה מהארוכים המפחידים ומה יש לנו עם זה? אמרנו לו: אתה בא איתנו לסטודיו עכשיו,עכשיו
ונראה מה יש לנו?! בן-רגע היינו על
הקלנועית ודהרנו לסטודיו. לקח קצת זמן עד
שמתוך ארון, מתחת לקרטון, שלפנו את החפץ.
מנצ'ו הזדעזע ולחש: זה, זה..... אמרנו לו שאם זה שלו אז שייקח אותו מפה. לנו
אין שום סנטימנט לפגיונות. הוא לא האמין
למשמע אוזניו אבל לקח בששון. האבידה הושבה לבעליה אחרי חמישים שנים. זה בלי שיש לנו מושג ירקרק איך זה בכלל הגיע אלינו ומתי. מנצ'ו לא זוכר איך ואיפה ולמה זה הלך לו
לאיבוד. אז ככה זה כנראה יישאר.
בקלנועיות
חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה