כשהיינו בנח"ל ב1951 , בהכשרה בקב' מעיין-ברוך,
התגלגלנו כולם הביתה לחופשה (יום שלם של נסיעה באוטובוסים). אחר כך, בערב, היה מפגש באיזה בית-החייל ביפו
שהייתה בכלל עוד עיר נטושה וחשוכה, חור שחור ורחוק מכל מקום. כל
ההכשרה הייתה שם ואמרו שתהייה גם תכנית אמנותית.
ככה גם הסתבר שיש משהו שקוראים לו
להקת הנח"ל. לנו, בדרך ממחנה שמונים אל
השפיץ של הגליל העליון, ברחה האינפורמציה על זה. לא שמענו ולא ידענו שיש כזאת להקה מאותו המחזור
אבל בדיעבד הייתה.
אחרי שנגמרו עניינים אחרים במפגש וכולם גמרו להתחבק עם
האחוזים ועם אלה שלא התגייסו וכאלה, נעמדה חיילת לא מוכרת, עשתה שקט ושרה בלי
ליווי שיר כזה: "מִן הַגְּבוּל חֲיָיל
פּוֹסֵעַ. עַל חָזוֹ כּוֹכָב נוֹצֵץ. בְּבֵיתִי עָמַד מִלֶּכֶת..." וכולי. השיר נגמר במלים האלה: "עוֹד שָׁעָה. אוּלַי
שְׁעָתָיִים. עוֹד שָׁלֹש. אוּלַי אַרְבַּע."
היא שרה יפה וזה היה אחד הספיחים האחרונים של שירי מלחמת
העולם השנייה מרוסיה באהבה, עם מנגינה יפה ורוסית מאד. יותר לא שמענו מלהקת
הנח"ל כאלה שירים
אף פעם.
אחרי הזמרת נעמד בחור לא מוכר. הוא
הודיע בחיוך שהוא יציג לנו חדר ספרדי.
עשו עוד פעם שקט.
הבחור התחיל לחקות מין "מלמד" או "חכם" שמרביץ תורה בילדים עם שמות מוזרים כמו מואיז
וליאון ואנג'ל. אנחנו כולנו היינו צפון
תל-אביביים וזה לקח לנו קצת זמן למקם את מאיפה ועל מי הוא מדבר. התברר שהוא מלמד ילדים בירושלים וששום דבר לא
מוצא חן בעיניו ושכל הילדים הם עצלנים וסתומים ולא מכבדים את המורה שלהם. הוא לא
הפסיק להתעלל וללעוג ולהתבדח על חשבונם בכל מיני ביטויי שוּק מפולפלים ומשעשעים למהדרין.
צחקנו הרבה עד שפתאום הוא צרח על כאילו ילד אחד
ככה: אתה ! שתביא מחר את האמא שלך!! ושלא תשכח להביא איתה גם
את האבא שלך!! שיראה האבא שלך מה שאני
עושה לאמא שלך ככה שתטוסו כבר כולכם לג'הנום ואני יותר לא יראה אותכם בחיים שלי!!
כאן נגמרו לנו הציחקוקים. כול ההכשרה עשתה במכנסיים מרוב צחוק איך שהוא
אמר את זה עם הפרצופים שהוא עשה את זה. זה
היה יוסי בנאי.
בקלנועיות
חמורית עצובה
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה