בזמנו, לפני עשרים ושש שנים כשכתבנו את הטיוטה ל"סיפורי
בעל ואהליבה" חרשנו עמוק בכל אינפורמציה רלוואנטית על כל גבעה, עץ, אבן, חירבה
ומה לא בכל סביבת יזרעאל ההיסטורית. אחד המקורות למידע היה מפת ה 1:100.000 הבריטית מלפני שבעים ושש שנים, שהייתה לנו
עוד מימי הקומונה "בתנועה המאוחדת".
האנגלים האלה רשמו ומיפו כל מיני עצים ואבנים שלא מוצאים במפות של היום
(למשל חורבות נוריס וכיו"ב)
שם, על יד חממות התבלינים של חוות התבלינים של היום,
מסומנת נקודה שחורה תחת השם "חאג'ר
אל קאסר". אנחנו ,כידוע לא ממש ממהרים
לנסוע לשום מקום בכלל. אז זה חיכה כל
השנים עד לחג השני של הפסח הזה. כשאשתנו דוהרת בפֶּלוֹפּוֹנֶז לחפש בשבילנו
גפרורים ואנחנו לבד, פתאום אנחנו נזכרים בחאג'ר אל קאסר ההוא (שפירושו בשפת בני
דודנו – "אבן ההיכל,הארמון או המצודה"). אז לוקחים איתנו את דריק דוידסון לטובת איבטוח
חמורים זקנים וראייה למרחקים עבורם וקופצים
לשטח.
עוצרים בתחילת הדרך למטווח נורית ומביטים מזרחה. משהו נראה כמו משהו ונוסעים עד מעליו על הכביש
ויורדים לבדוק. אבנים וסלעים מגודל
סנטימטר עד לשלושים מטר יש שם כמה שרוצים.
בכלל זאת לא העונה לחפש כאלה מציאות כי הכל ירוק וגבוה ולך תראה משהו. אז מצלמים סתם סלעים ומתחילים לחזור הביתה וגם
נהייה חם. פתאום אומר דריק, תשמעו, מה
זה שם? שם זה שמאלה בכיוון המטווח, רואים
(אפילו אנחנו) אבן גדולה בולטת מאד.
נוסעים לשם בזהירות. בדרך יש "גְרִיד" שהפרות לא יעברו והאוטו גם מגרד קצת את הגחון
אבל תיכף אחרי זה מגיעים אל האבן. האבן
הזאת היא בגובה של אדם, גדולה מאד, שוקלת כמה טון ויושבת טוב על עוד סלע, כאילו
שמו אותה שם. צד אחד שלה מסותת, אבל יש
עליו סימנים של כאילו שיניים של מעזקת-סלעים מחוברת ל"דִי-נַיְין". לא בטוח שזה זה, אבל דווקא הצד המסותת היה באדמה מתי שהוא, בהשוואה לשאר צדי האבן.
לפני שמתקפלים מתכופף דריק ומרים מהעשב בקבוק פלסטיק קטן
של מים מינרליים. בדופן הבקבוק יש חור
גדול ובחור תקוע מין צינור מקרטון. אנחנו
לא יודעים מה זה צריך להיות אבל דריק אומר שזה בַּאנְג. הזיהוי הזה,לפחות, בטוח.
בטוח כמו שאשתנו חוזרת מהפלופונז עם שלוש חבילות גפרורים,
שאין כבר כמה שבועות בכלבו, ומי יודע מתי יהיו.
בקלנועיות
חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה