יום שבת, 8 באוגוסט 2015

על חמין ועל חמור ועל הסטוריה 407 31.1.14



אם בהרגשת בית  עסקינן, אז כל הציונות , הסוציאליזם , אחוות העמים וגם גבעת המורה והגלבוע ומה שביניהם ממש קטנים על יד מנה טובה של חמין בכל שבת. חמין זה הרגשת בית אמיתית. הריח הזה, שמחזיר אותנו שמונים שנים לאחור, זה הניחוח של סיר החמין של אמא, קשור במגבת ועומד על פתיליית נפט. כל חמין, אפילו בלי קישקע (שהקפידו לא לשים בו חומוס), זה חום בלב וטריגר לאהבת המקום וגם לחשק לחיות עד השבת הבאה. בהקשר הזה, אנחנו לא מקנאים בחדרי אוכל מופרטים או מבוטלים. בקיבוץ המתחדש זוכים רק מתי מעט לחמין, אם בכלל יודעים לעשות אותו לבד.  אצלנו מקבל כל אחד חמין בשבת בצהריים ולא חשוב מי הוא או מהו.
כל הכבוד וההערכה לכל מי שאשם באמנסיפציה של החמין. בעזרת החמין אנחנו זוכים גם להתחבר לתולדות העם היהודי במזרח אירופה, בספרד, ובבבל (צ'ולענט, חמינדוס וטיבית) ובא לציון גואל.

בעת האחרונה הלכו מעולמנו שני אריקים, אלוני ואלון. מעניין להזכר שבאיזה שהוא מקום זכינו גם אנחנו לפגוש את  ההסטוריה. זה גם סימן שאנחנו בני שמונים פלוס.
פעם, במדרגות של הכניסה לדורות בגלבוע, ראינו מישהו מוכר. "אתה עזריה אלון" אמרנו בפתיעה. הבחור הציץ בנו והפטיר "כן, ומי אתם?" השבנו שבטח הוא לא מכיר , אנחנו אמנון בקר מקיבוץ יזרעאל. הוא אמר "טוב" ועבר והסתכל בכיוון אחר. כשהקליטו אותנו ב"זמרשת", הכריח אותנו אביתר כהן לשיר משירי המחנות העולים. כשסיימנו את "החוגים והלגיון" אישר אביתר כי דייקנו לשיר כפי שהוקלט מפי עזריה אלון. שאלנו: למה הקלטת אותנו אם יש לך את זה מעזריה אלון? הוא: סתם בשביל לבדוק אם גם אתם יודעים את השיר.

באריק איינשטיין לא נתקלנו מעולם וחבל.

ב-1963 למדנו להיות תותחנים נגד טנקים בבה"ד דוֹרָה, שהיה פעם בעזאזל החמישי ועכשו זה אמצע נתניה. אגב, קודם לכן היה דורה קֶמְפּ צבאי בריטי, עם כל הצריפים הירוקים והאכילה ב"מסטינג", שצריך להגיע אליו דרך הרבה דיונות. האוירה שם הזכירה לנו את בסיס הטירונים, רחמנא ליצלן. אף על פי שהחיילים היו מילואימניקים בני שלושים וארבעים, התייחסו אלינו כמו אל טירונים מושתנים. זה היה גם בגלל העובדה שבתעודת התותחן שלנו היה חתום מפקד המחנה אריק שרון. לא כבוד גדול.

בשנת 1970 היינו בשנה ב' של לימודי הפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. באחד האולמות הקטנים של בנין גילמן ישבנו, אחת לשבוע, בהרצאתו של פרופ' שמשון שוורץ על הפילוסופיה של האסתטיקה. אנחנו הקפדנו לשבת בצד שמאל, על יד פתח שהוליך לגינה צדדית. באחד מאחרי הצהריימים ישבנו והקשבנו לתורתו של קרוצֶ'ה. כרגיל, יכולנו להבין מעט מאד ממה שהגאון הזה הרצה לפני כמאה סטודנטים. פתאום, מהגינה שבצד, הופיעה אשה והתיישבה דוקא על ידנו, כתף אל כתף. הצצנו בביישנות לעברה וגילינו שזו שולמית אלוני    בכבודה ובעצמה. לפני 44 שנים היתה הגברת אלוני אשה נאה ביותר, עם שפתיים מלאות ועיניים חקרניות. למרבה ההפתעה היא הקפידה להופיע כך איזה  חמש או שש פעמים ולשבת עוד פעם לידנו. לא החלפנו אתה אף מילה, אבל היא העניקה לנו חיוך של מכרים אחת לשבוע. שלושים שנים לאחר מכן לקחה אותנו אשתנו למוזיאון ישראל לראות מה חדש. במדרגות הכניסה נתקלנו בשולמית אלוני ממהרת לצאת. אשתנו לא התאפקה וברכה את שולמית אלוני בהצלחה בכל אשר תלך. היא זיהתה מיד שזה שני קיבוצניקים ואמרה במאור פנים: הי חבר'ה, אל תפספסו את התערוכה עלווֹיו נובה". "ווֹיו נובה" היה קיבוץ שהוקם באוקראינה ע"י פלג שמאלי של אנשי גדוד העבודה,  שחזרו לגולה בראשותו של מנחם אלקינד. היה מפליא לראות את הציורים שפלוני – אקסלרוד -  יצר, מדהימים בדמיונם לקיבוצים בארץ.

לאחר סקר בתחזיות מזג האויר של רשת ב', מסתבר שבחורף הזה עפולה היא המקום הכי קר במדינת ישראל, באמצע הלילה. קר יותר מאשר בצפת ובמצפה רמון. לא יאומן אבל עובדה . מה רע עשינו למישהו?!

בקלנועיות חמורית,

אמן

אין תגובות:

פרסום תגובה