יום שישי, 7 באוגוסט 2015

על סִינִימָה פַּרַדִיסוֹ וְחֲמוֹר מְקַּלְנֵעַ (348)



מי שבכלל לא ראה את הסרט אז שקודם יראה ואחר כך יחליט אם לקרוא מה שכתוב להלן.    מי שמתעניינת כל כך יפה בשלומנו האמיתי –  אז במקום  ה"יוצא מן הכלל" השיגרתי, מה שכתוב פה זה מה ששלומנו. בכל אופן חלק חשוב ממה ששלומנו.

ואחרי אתמול,שבת אחה"צ, זה בדוק  סופית: לתפוש אותנו בוכים עם דמעות או בלי, זה לתת לנו לצפות שוב בפעם המי יודע כמה (ולא האחרונה) בסרט הנפלא "סינימה פרדיסו", גם במקורו וגם ב"גירסת הבמאי".   גורלו של הילד טוֹטוֹ,  צעיר משהו מהחמור בילדות של אותן שנים, לא מרפה מאיתנו.   אנחנו לא גדלנו בכפר סיציליאני קטן אלא בתל-אביב שהייתה כבר אז, בהשוואה לגִ'יאַנֱקַאלְדוֹ החור השָׁכוּחַ, כְּרָךְ גדול עם לפחות תריסר בתי קולנוע ומאות אלפי תושבים.

ואולם, כל הוויית סביבתו של הילד טוטו גורמת לנו הזדהות עמוקה.  אנחנו מוצאים את ילדותנו נטמעת בקלות בסימטאות הכפר הסיציליאני על דמויותיו הנוגעות ללב והכל כך מוכרות מה"שכונה" של ילדותנו.  האנשים הם אותם אנשים. החוויות הן אותן החוויות.  הגעגועים דומים להפליא ולהכאיב: כך אל עולם הסרטים ההם. כך אל אהבת נעורינו שאבדה לנו לנצח.  כך אל הנוף שנקבר תחת הבטון, האספלט והמגדלים.

סינימה פרדיסו מצליח לשלב כמה מיתוסים:  ילדות של יתמות מאב, אהבת ידיד מבוגר  לילד גָדֵל כמו אל בנו, השפעת הקולנוע (גם אצלנו היה סינימה "עדן") בעיצוב תמונת העולם של הדור, אהבת נעורים נכזבת, הטלת טאבו על "מה שאסור" מצד מבוגרים על סקרנות צעירים ובעיקר, לטעמנו, קִעֲקוּעַ אכזר אבל מוצדק של ההתמכרות לנוסטלגיה.

זה האחרון מתממש בסרט כמעט לכל ארכו וכדאי לעקוב אחרי זה תוך כדי צפייה בכולו.  בולטים מאד הן:   סופו והריסתו של בית הקולנוע של הכפר למען הפיכתו למגרש חנייה,  דבריו האחרונים של אלפרדו המסריט לאוזני טוטו כשזה עוזב את הכפר: "לעולם אל תחזור לכאן. אם תחזור – לא אכניס אותך אל ביתי" ודברי אימו של טוטו על "המקום המת הזה".


ואַ פּרוֹפּו – מה שדרש בערב חג הסוכות, ברדיו, רופא נפש ידוע בסוגיית האושר:  איזהו אדם מאושר?   זה שזיכרונו קצר.   (ההפך ממה שחמורים מקלנעים חושבים שיש להם).
                            
                 בקלנועיות חמורית דֶזַ'בוּ

                               אמן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה