יום שבת, 8 באוגוסט 2015

פולקלור של מדרכות 24.10.08 (376)



זה הציון שקיבלנו מניצה על הרשימה האחרונה. בשבע עיניים ובזכוכית מגדלת בָּלַשְׁנוּ בשלוש רשימות הקלנועיות החמורית  372, 374 , 375, אלה שעסקו בין השאר בהרחבת בית המוסיקה, אחר "המתקפה של אמן על הרחבת בית המוסיקה" .  לא מצאנו שום מתקפה, לא על בית המוסיקה ולא על הרחבתו. 

בית המוסיקה ביזרעאל הוא הישג תרבותי נדיר ומקור לגאוות יחידה של כל הקיבוץ שלנו. כל הכבוד לסטאס ולמשפחתו ולכל העוסקים במלאכת הקודש של בית המוסיקה על פעלם המבורך. אפילו החמור, בכמה מרשימותיו, לא התאפק מלציין את הנ"ל, בלב שלם ובשמחה רבה.   אין אדם נתפש בְּעִידְנָא דְרִיתְחַתּוֹ אך כדאי לבדוק את המפורט בדברי ניצה בעלון האחרון:

א. אנחנו  כ ן  שוחחנו עם רפי באום ועם סטאס על עניין הסרת האריחים.  דבריהם מעלים,לדעתנו, גם תמיהה וגם צורך לשוב ולבדוק מ י   ב ד י ו ק   צריך לממן את כל היבטי ההשקעה האדירה של ההרחבה. לא נרחיב פה במספרים. לא נרחיב גם בעניין דעתנו על מהותה של הַיָזָמוּתִּיוּת העסקית המשתלטת על חיינו בהצלחה כלכלית יוצאת מן הכלל.

ב.      בתגובתה טוענת ניצה כי "האריחים כוסו ביריעת פלסטיק והועברו לאחר זמן למשכנם החדש – קיר הכניסה של המכלול!  זהו כל הסיפור."  בשבת בבוקר, יום לאחר שדברי ניצה התפרסמו עדיין נראה המצב בשטח כך:  הוסרו מקירות בית היצירה לשעבר כ145 אריחים.   55 מהם נקבעו בקיר הכניסה למכלול בשני אתרים שאחד מהם לא הגיע לגמר.   שאר 90 האריחים נמצאים: 3 על מרפסת המכלול ו87 בחורשה שממזרח לבית המוסיקה, על שולחן הפיקניקים ועל פני האדמה.   עִד-אִל-פִיטְר כבר עבר.

ג.       הערותינו בעניין "חלונות הבנק והאקוסטיקה" נבעו מהאפשרות שבוודאי עמדה לפני הנוגעים בדבר – לקרוע חלונות פחות גבוהים (אם בכלל) ולהותיר את כל או את רוב מרובעי הקרמיקה לנפשם.  

בהתרגשות מציינת ניצה  ש(אומנם) "לא כינסנו אסיפת חברים וגם המזכירות לא דנה בנושא ואפילו לא צלצלנו לזיוה טלטש, להודיע לה על כוונתנו" אבל אני....." וכולי.   לא נעים אבל זאת "קלסיקה" של צפצוף ארוך על עבודת יוצרים.  לא קשור דווקא לפעילי בית המוסיקה אבל קרוב אליו –  הסיפור על איך שהפכו את גן האבנים (יצירת ברני) לגן פלסטיק תוך ביזוי והשפלת יצירתו הסביבתית-הקיבוצית של חבר בלי לדון באסיפה או במזכירות או לפחות לטלפן אליו ל פ נ י  שעושים מה שעושים.  יש עוד סיפורים כאלה אבל אנחנו לא מתים להיזכר בהם.
    בקלנועיות חמורית

          אמן.   

אין תגובות:

פרסום תגובה