לפני איזה שלש-עשרה שנים סיפר לנו בננו אבנר ז"ל על
משהו לא נחמד שאירע לו במשך השירות הצבאי.
הוא היה במארב לילה של טנק בגבול לבנון. פתאום נשמעו בסביבת הטנק יריות וגם
נפץ פגזי מרגמה. הייתה דממה אלחוטית לכמה
רגעים. אחר כך אמרו לו בקשר שחוליית
חיזבאללה התקרבה לטנק שלו. כל מיני
תשמועים ושאר אמצעי איתור וזיהוי ראו אותה והיא חוסלה. נקודה.
"אנחנו לא ראינו ולא שמענו כלום" אמר לי אבנר. "הם יכלו לחסל אותנו בצ'יק".
לצוות הטנק בגיזרת סופה לא היה כזה מזל. איך זה שמשאירים טנק לבדו בלי
הגנה יעילה של רגלים סביבו (גם מאחוריו!) ? ומה עם הבקרה של הבנות האלה
שרואות ביום ובלילה כל מה שזז בכל גבול עזה?
ומה עם המרגמות שצריכות לחפות ולכסות את כל סביבות המארבים, על כל צרה? איך זה שלוקח יותר משעה לתפוש שחסר חייל? זה מה שגם אנחנו שואלים.
כי זה לא תורת לחימה שצריך ללמוד ממישהו. כי אפילו אנחנו, החמור הקטן, למדנו את זה בקורס
מכ"ים של הגדנ"ע, באימון הפרט בנח"ל, בבי"הס לתותחנות וגם
באין-ספור סרטי מלחמה שכולם ראו.
זה סתם פאשלה של איזה קמב"ץ מקומי או מפקד אחר
מקומי ששלחו והשאירו טנק בלתי מוגן על ג'בל חשוף שלמרבה ביש המזל גם היה בדיוק
איפה שהמנהרה נגמרה.
וזה לא שר בטחון או רמט"כל שצריכים להתפטר. זה סתם קצת שכל ישר, עירנות ודריכות ובעיקר –
תיעוב טוטאלי של "סמוך, יהיה בסדר" שכל חייל צריך לספוג ולהפנים בכל זמן
ובכל מקום.
וה"סמוך, יהיה בסדר" הזה הוא המסמר שנופל מפרסת
סוס הקרבות הדוהר שבינתיים הביא עלינו את מבצע "גשמי קייץ". ורק שלא
נגיע עם זה גם לגשמי החורף.
בקלנועיות
חמורית
אמן
(חכם גדול).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה