לגיל שבעים
כבר לא כולם
מגיעים.
מי שכן מגיע,
מצטרף ליודעים
כי לא הכול
היה פשוט ונעים.
אך יש כאלה
שלנצח לא שבעים
מלחפור ולחפון
עוד ועוד מִבצעים
ולאתגר את
יומם בדברים משַגעים.
אותם – החיים
לא ממש מוגיעים.
שלל כוחות
נסתרים הם עדיין שופעים
ובכל בוקר את
כל סביבתם מפתיעים
בכל מה שנראה
כחלומות פרועים –
הקרבות של חנה
נגד כל המפריעים
ונגד אלה
שלתביעותיה אינם שועים
כאילו להם
הדברים לא נוגעים.
אבל חנה בשלה.
אם העניינים יגעים –
אותה לא יתישו
הגמדים הרשעים.
גם ההר של
מוחמד ככל שאת פניו יַזעים
לרגליה יפול
בזחילת נכנעים.
התחושה הגורפת
כי כולם כאן טועים
היא הנותנת לה
כוח להבריק ולהרעים.
עד מאה ועשרים
נותרו חמישים אחר שִׁבעים.
שמא תבורך גם חנה בנתח לוויתן טעים
מנת חלקם
הטובה של צדיקים שרועים,
ותרווה שקט
ושלווה אשר לנפש רוגעים?
לחמישים
שנים? לחמישים חודשים? לחמישים רגעים?
שמא ? אמן ואמן.
בקלנועיות
חמורית
אמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה