יום שישי, 7 באוגוסט 2015

אירית חביבה (312)


שמחתי לקרוא את תגובתך ל"בקלנועיות חמורית".  לבד מן הכתוב  אני מביע בזה את הנאתי השלמה מסגנונך הרהוט, המאופק והענייני.  אם יהיה לך פנאי לארח, אמהר גם להיענות להזמנתך לבוא ולראות, בין השאר, איך מגדלים שלשה וארבעה ילדים בדירתך הצנועה.

לא נעים, אבל זה בטח יזכיר לי איך רק לפני 13 שנים גרנו עדיין בדירה של 54 ממ"ר ולא ב 80 ממ"ר או יותר.  בדירה ההיא גידלה אשתי, ואני לצידה, ארבעה ילדים  בו-זמנית. מעניין יהיה להשוות.

תגובתך גדושה בהרבה עניינים. לא בכולם אעסוק אלא רק במה שמרגיז חמור זקן, מורעל בעודף זיכרון וגעגוע לעבר.  בתחילת דברייך ציינת שאני מתחבא מאחורי מלים יפות וגבוהות.  איך זה? הרי  א נ י  חתום שם שחור על גבי לבן כמי שכותב את הדברים שאינם רק תמיד מלים יפות. לפעמים הם גם מילים די נמוכות.  זה מתחבא, זה?!

כתבת שנמנע ממך ליהנות מהנוף כי את חוזרת הביתה בחושך "והרי מישהו צריך לעבוד". הרמז שקוף וקליט.   להווי ידוע לך כי בכל שנות יזרעאל קמו פה בחושך לעבוד וחזרו לחדר גם כן בחושך, בעיקר כשעוד לא היו כאן שכירים.  כך גם כי חשבו שלעבוד זה חשוב וכי עבודה למען עבודה רק עושה את הבן-אדם יותר בן-אדם, מה שלא כן עבודה למען כסף, מה שעושה רק חשק לעוד כסף.  

אשר  ל WIN-WIN  כתירוץ  להצדקת לימודייך: עיקרון יציאתכם ללמוד נבע לא רק משיקולי כלכליות.  שיקולים כאלה  ב ס ג נ ו ן של  ה י ו ם  היו יכולים בקלות להסתיים בהבאת שכיר, בדוק ומתאים מראש, במקום להמר ולשלוח בן או חברת קיבוץ ללימודים לפני שידועה התוצאה.  יציאתכם ללמוד נבעה ק ו ד ם  כ ל מהעובדה שהורים וכלל הקיבוץ התעקשו  מ א ד,  מ א ד   להעניק לימודים על-תיכוניים לכל בני המשק כחלק אינטגרלי מגידולם. 

יציאתכם ללימודים נבעה גם   ק ו ד ם   כ  ל  מהעובדה שיזרעאל ראתה בחיוב, אחרי התפכחות מרה וכואבת ממה שקרה בשנים הראשונות, הענקת השכלה על-תיכונית  ל כ ל   חבריה הצעירים והלא כל כך צעירים.  זאת  ת מ י ד הייתה הוצאה כספית לא קטנה ולא כל כך כלכלית,  לא אז ובטח שלא היום.    אבל אז (שלא כמו היום) ג ם עבדו קשה לפרנסה אבל  ג ם  סברו ש ר ק  כלכלה מצליחה בכל מחיר היא לא כל מה שבאנו פה לעשות.  אם כן היה כסף בשביל זה או לא – היה גם שאלה של סדרי עדיפויות. 

ועכשיו לעניין קצת מרגיז:  הוותק.   לעניות דעתי, וותק הוא קודם כל יחס של כבוד לפשר המצטבר מסך כל חייו, עבודתו ופעילויותיו האחרות של אדם בחברה מתוקנת.   הקדים בכך קונפוציוס שהורה לכל הסינים לכבד את הוריהם כמצווה ראשונה בחייהם.   החרה-החזיק אחריו התנ"ך שלנו בדיבר החמישי – כבד את אביך ואת אמך וכולי.

הכבוד הנ"ל איננו רק מחווה רוחנית גרידא.  הוא גם מחווה גשמית הדואגת לרווחתם של הוותיקה או הוותיק.  בעידן המודרני זה מתבטא בזכויות וותק מטעם המדינה, בזכויות וותק במקום העבודה (פיצויי פיטורין, "פיטורי אחרון בא ראשון מפוטר", פנסיה, זכויות לקידום ועוד כהנה וכהנה).   אלה הם הישגי החברות המתוקנות, אם בגלל חשיבה מתקדמת ואם בגלל מאמץ הסוציאליזם לכל גווניו במאתיים השנים האחרונות.  על מה שקשור לזכויות וותק פורצות גם רוב השביתות בארץ וברחבי העולם.

לעניות דעתי אימץ הקיבוץ את עיקרון הוותק בעיקר מפני שהוא ביקש לברוא חברה צודקת בכל מובן אפשרי.  מזה נובע שיקול הוותק בכל הנוגע גם לענייני רווחה גשמיים. בלשון פשוטה:  במה ש"מחלקים", יש לתת עדיפות מסויימת לוותיק יותר, בעיקר כביטוי לפשר המצטבר של פעלו.   זה לא צריך לבוא על חשבון צרכים אחרים בקיבוץ אלא כחלק מתמונת חיים שלמה המבוססת על מאמץ לצדק חברתי.

וכל כך למה קונפוציוס והתנ"ך והאחרים ?  מפני שכוחו של הוותיק הולך ונחלש ויש לעזור לו ולתמוך בו גם במובן גשמי עד שיבוא יומו והוא ילך לעולמו לפני הצעירים ממנו וכך יניח להם לתפוש את מקומו וחוזר חלילה לפי סדר הזמנים.  אוי לחברה המבטלת או הרומסת את עיקרון הוותק. הקפיטליזם החזירי בהנהגת ארה"ב ואחריה רוסיה וגם סין הגדולה  מוביל בדארוויניסטיות גסה ושלוחת רסן לסיאוב ולהשחתת כל האחווה שחברת האנוש יצרה בשביל לשרוד ביחד מאז ירדנו מהעצים.

ועכשיו לקטע הכי מרגיז שלך:  את כותבת כי "אין שום הצדקה, לא כלכלית ולא מוסרית לקחת את הכספים שיצרנו היום וניצור בעתיד ולחלק אותם באופן לא שווה (ואל תִּטְעֶה וְתַּטְעֶה – לא מדובר בכספי פנסיה – שם זה אחרת). בדיוק על-פי אותה אנלוגיה, בזמן שלקיבוץ לא היו נכסים אלא חובות, לא העלית על דעתך להציע לשייך את החובות למי שייצר אותם".

גם כאן שקוף הרמז, אבל גם עבה.   אירית חביבה, אני לא תמיד הייתי כזה חְנוּן ולַפלַף.  לא פעם התחשק לי דווקא כן לשייך את החובות לכל מי שאחראי עליהם באמת, למיטב אמונתי והם:    א.   העם היושב בציון ששלח אותי לשבת על הגבעה הזאת וגם להתפרנס בה בתנאים ששום כלכלן מתחיל לא היה מעז לייעץ למישהו.            ב.  כל אלה שהיו פה ועזבו סתם או ממש ברחו עם הנסיון והידע ודמי העזיבה ועם להשאיר את  החובות והלחם צר ומים לחץ למי שכן נשאר.     ג.  שר האוצר ישראל מודעי ז"ל והשר לפיתוח אזורי שמעון פרס יבל"א שב  1985  הכפילו ושילשו עד מאה שערים את חובות כל מגזר ההתיישבות ועשו אותנו קורבן ראשי לחיסול האינפלציה.    ד.   אנחנו ש"זכינו" להיות הפרייארים של כל הנ"ל  ו"הצלחנו" לעשות את כל הכשלונות האפשריים בחיפוש ובביסוס תעשייה. זה מחוסר ניסיון, מעודף רצון טוב ומאמונה תמימה שתעשייה היא עיסוק שחוקיו זהים לאלה של חקלאות.

החובות עליהם את מדברת לא היו כסף שלווינו לפרנסה ובמקום זה בנינו בעזרתו וילות, נסענו לחו"ל או זללנו סטייקים. רוב החובות היו ריבית רצחנית.  בכל מקרה, אפילו אם רצינו, לא הצלחנו לשייך אותם לאף אחד חוץ   מ ש ל ע צ מ נ ו  – כולנו יחד וכל אחד לחוד.   תחת מכבש החובות הייתה יזרעאל תמיד על סף עוני ודלות.  גרנו בצמצום, אכלנו במשורה ונמנע מאיתנו אפילו שלל הנאות צנועות כמו סוכר לתה, מוצרי קוסמטיקה בסיסיים לבחורות ואפילו בית אסלה פרטי ונורמלי.

חרף כל הנ"ל, ועם כל חרפת ההשתייכות ל"מועדון התשע-עשרה" של הכי לא יוצלחים בתנועה הקיבוצית באמצע שנות ה90, וכינויינו "מיליונרים" על ידי ראש ממשלה אחד  וגם "שודדי נדל"ן" על ידי הקשת המזרחית ו"עלוקות על חשבון האזרח" מפי אילנה דיין, הגענו פה לתשתית של יישוב – בשיכון, בענפי חקלאות, בסיכוי לתעשייה ובעיקר לְהֱיוֹת יזרעאל חבורה עיקשת ומלוכדת, הַדְבֵקָה למקום בלי חשבון, גם בטוב ובעיקר ג ם   ב ר ע.

התברכנו ובעשרים השנים האחרונות הצטרפו אלינו( למה למקום כזה עלוב כלכלית?) הרבה צעירים וביניהם אַתְּ.  הם הגיעו בלי לשלם דמי כניסה, בלי לשלם משכנתא על שיכון, בלי לחפש עבודה –  והיישר לאיכות חיים לא כל כך רעה.  ההישגים האלה  חיכו להם כשמישהו כבר שילם והמשיך לשלם את החוב והריבית.

המהפך במצב הכלכלי של יזרעאל (טפו,טפו,טפו) ל א    ה ת ר ח ש   מפני שאלה שהגיעו לכאן, בשנים האחרונות, כולם אוסף נדיר של כשרונות כלכליים ותעשייתיים מי יודע מה.   המהפך התרחש לפני עשר שנים ויותר, אחרי קריסת "אלקס" ואחרי קריסת "מייטרוניקס" הראשון ואחרי שגם כלל החברים באסיפה  וגם כל קברניטינו הכלכליים תפשו והפנימו שזה הסוף: או להפוך כיוון במאה ושמונים מעלות או להתאדות. 

המהפך התחיל להתבצע בעזרת שני קיבוצניקים מדגניה א', האחד שרול בן-יעקב והשני שלמה מנוח (שניהם לא בתנועה הקיבוצית כיום חה!  חה!). הם עבדו כאן בפרך עם גרזן וקופיץ והרבה שפך-דם ולא בא לי לפרט מה עשו עם מי ועם מה (וכבר כתבתי על זה ב"קלנועיות חמורית מס' 3).  שיטותיהם ותפישתם הקרינו על כל פינות המשק.  גם המזל שיחק סוף, סוף לדולפין והשאר היסטוריה.  כך גם הסדר החובות מול המדינה והבנקים.

בתחילת דבריך,אירית חביבה, קבעת שאני "פשוט הכפשתי, הטעיתי והוצאתי דברים מהקשרם".  נכון שיש לי רקורד של מחוספס ומפחיד וכאלה.  אני מקווה כי הקוראים יקבעו מי ומה הכפיש פה והטעה.   אבל  ה ה ק ש ר, אירית, ממנו יש להוציא ולראות דברים כהווייתם הוא  ב כ ל  הכתוב לעיל.  תודה שקראת אותו.  את וחברייך כבר נושאים בנטל (עדיין  ל א  לבד).  הלוואי שהדור הבא אחרייך ידבר אלייך במצח פחות נחושה.
                            

ולעניין אחר:                      בְּגַנֵנוּ הִלּוּלָה
                                      הִלּוּלָה וְטְרַלַלַה.
                                      הַשִׁמְחָה, מַה רַבָּה
                                      הַחֲמוֹר בֵּן שִׁבְעִים וְאַרְבַּע.     

                             בקלנועיות חמורית 
                 וּבְשֵיבָה שֶׁנַתְבַּיְשָׁה

                      אמן.




אין תגובות:

פרסום תגובה