יום שישי, 7 באוגוסט 2015

על עֵלִי מוהר ולא סתם נוסטלגייה (314)



עוד אחד מכוחותינו כבר לא פה. בחיים פגשנו בו לרגע, יחד עם אשתו הראשונה שהייתה אז אירית אבני משנה א' בחוג לתיאטרון לפני שלושים ושמונה שנים. לפי החשבון הוא היה אז בן עשרים.   אירית היפהפייה (מרחוב וַיזֶל) הציגה לנו את בעלה לעתיד (מאותה השכונה) והוא תרם חיוך קטן ומבוייש. זהו.   בן חמישים ושמונה וכבר הלך, הצוציק.

התולדות שלו משיקות לשלנו קצת יותר מחצי דקה מקרית.   הוא גדל ברחוב שלמה המלך 79 בתל-אביב, שזה איזה ארבע מאות מטר מאיתנו, כשבינינו מפריד בקו אוויר – הגן-חיות המפורסם מ"יונה ונער".   עודד, חבר לכיתה של אחינו הפרופסור, היה הדוד של עלי הקטן.

עלי מוהר הוא תלמיד של בית החינוך בצפון (ע"ש גורדון, כמה וכמה מחזורים אחרינו). קראנו על כך פעם, באחת מרשימותיו.   אבל גם אם לא קראנו, די היה במילות השיר "אז בבית הספר, על הקיר תמונה"  שאפרים שמיר שר על קברו, ללמד שהוא, כמונו, התרוצץ באותם המסדרונות של אותו בית-הספר ברחוב פרדיננד לסל פינת ברנשטיין בצפון תל-אביב. בכלל, למקצוע הגיאוגרפיה של א"י קראו שם "מולדת".  מכאן, יש להניח, שם השיר: "שעור מולדת" .

והמורות שלו אמרו לו אז בדיוק את מה שהן אמרו לנו.   כמו שהוא אמר בשיר.  אף על פי ששמן של המורות כבר בטח לא היה רחל או שושנה או יונה כמו המורות שלנו. אבל בטוח שהן אמרו לתלמידים את אותם הדברים.   הדברים שעשו את בית החינוך בצפון חממה למורעלים על המדינה, ערכי הסוציאליזם, ההתיישבות העובדת ואפילו על "הפועל" ת"א.

כשהוא היה קטן, אז גם הוא בטח ראה את הקזוארינות של סוּמַיֶיל, את הבריכה בגן-הדסה עם עץ התות הענק, את הגן-חיות ובכלל את כל המרחב הריק של מה שבזמננו כינו "הכבישים החדשים"  שזה היום כל מה שבנוי ממזרח לשלמה המלך בין גן החיות עד למצבה של חיילי אלנבי שעל גדות הירקון.  אז היו שם רק בית אחד של יהודים, על שלוש קומות בקצה ארלוזורוב, דבוק לכפר הערבי סוּמַיֶיל, וצריף "המחנות העולים" איפה שהיום שדרות אמסטרדם.

היה ואיננו עוד.
                  
ומעניין מה היה עלי מוהר כותב על  איך שמחקו את הקו הירוק מספרי הלימוד.  אולי הוא היה מציע למחוק מספרי הלימוד גם את חורבן בית שני ותשעה באב.  למה?  כי רק  חורבן בלתי נלמד של בית שלישי שיפול עלינו במפתיע יחזיר, אולי, את "הציונות הדתית" לאיפה שהיינו לפני מלחמת ששת הימים, בלי שתי גדות לירדן, בלי ה"גדה" ועם צ'אנס לחיות פה בשקט. לפחות ארבעים שנה.

                בקלנועיות חמורית

                      אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה