יום שישי, 7 באוגוסט 2015

בשם הפרלמנט של ארוחת-בוקר (303)


לא נעים אבל הפרלמנט של ארוחת בוקר זה כבר לא ממש זה.  נכון שיושבים בו פחות או יותר אותם חְתְיַיארִים.  אבל עם כל הכבוד אפילו לחמור בכבודו ובעצמו, זה כבר לא זה.  ככה מפני שכבר כמה זמן אין את דב קורן בהרכב.

דב קורן היה אימפרייה של כל מיני מחוזות משמעות בהקשר של הפרלמנט ההוא.  קודם כל איך שהוא היה מגיע לא לפני שקודם כול עובר בתאי-דואר להציל משם את העיתון. ככה גם בשביל בכלל וגם בשביל להיות בטוח  שלא יגנבו לו.   אחר כך, עם עיתון תחת בית-השחי הוא היה מגיע לשולחן עם צלחת ועליה שלוש עגבניות ומרגרינה והכי חשוב- כוס תה.

גם את אלה הוא היה שוכח תכף לישיבה מפני שהעיניים שלו התרוצצו בקדחתנות אחרי כל הכותרות בעיתון.  לראות את דב קורן קורא עיתון זאת הייתה חווייה בפני עצמה.   בעין אחת הוא היה תופש משהו וקורא שעה שהעין השנייה משגיחה על שאר הדף, לוודא שאף כתבה לא תברח בינתיים לפני שהוא חרש אותה כמו שצריך.  הוא לא היה קורא את החדשות.  הוא היה טורף אותן בלי רחמים ובשיטתיות.

אחרי שסיים למצות את העמודים הראשון והאחרון, הוא היה משאיר את הנותר לאחר כך ומתפנה למצוא קהל קשוב להשגותיו כלפי העולם ומלואו.   הוא היה עשוי לזרוק הצהרה על פשעי הליכוד או "העבודה" או לומר משהו על בּוּש והגברת מרקל.  אם לא נענה במשוב רציני הוא היה בוחר להגיש פטיציה בעניין הפרש המחירים בין החברות הסלולריות או הטמטום של כרטיס ה"ויזה" ואולי גם המחירים בכלבו לעומת עפולה. אם כל זה לא היה מצליח הוא היה מוציא את הקלף של ה"טור-דה-פראנס" או את עוללות הפועל ת"א.

בכל מקרה ועניין הייתה לו משנה סדורה של מי שלעולם לא נלאה מלהשגיח ומלפקח על הכול בכול מכול כול, לרבות מצב העבודה והחלקים במחלקה שלו במייטרוניקס.     בכול הנ"ל הייתה לו תמיד מין תרבות של התנצחות שסייעה למקום לשמר את הפרלמנטריזם הארוחת-בוקרי על רמה מכובדת.

עכשיו הוא איננו ולא יחזור אל השלוש עגבניות ואל הכוס תה ואל האיכפתניקיות הזאת מכול העולם הרחוק והקרוב.   עד שלא יימצא לו מחליף אמיתי – אז הפרלמנט של הארוחת-בוקר זה כבר לא זה.

                   בקלנועיות חמורית קורנת זכר לברכה


                                                          אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה