יום שישי, 7 באוגוסט 2015

שעתנו הגדולה (301)



במלחמה היו אצלנו המון אורחים.  כל בית יזרעאל נפתח לרווחה עם המון אהבה, פתיחות, סבלנות ותחושת אחווה עם אנשי הצפון. לא היינו בסוד כל העניינים אבל ראינו ונוכחנו איך כל זה התרחש בדבקות, חריצות, יעילות ובהתגלות פַּן חם ואנושי של כמה וכמה נחלצים-לעזור אצלנו.

גם ראינו ושמענו את השתאות האורחים למפגש עם מקום שבו עדיין לא רק כסף יענה הכול.  ושמענו שואלים: מה?  פה יש עוד חדר-אוכל?  כמו בקיבוץ אמיתי?  כמה זה יעלה לנו?  הרבה הרבה אנשים טובים עשו כך בכל הארץ.  וגם אנחנו.    לא כמו שקרה עם כמה שלא עשו.  לא כמו שקרה עם קיבוצים מופרטים ו"מתחדשים" לגמרי שכבר לא  מסוגלים לעשות כקיבוץ.

על רקע שאון החייברים שניחתו על גבעת המורה, על הגלבוע ועל תל-עדשים – באה לנו שעה גדולה.  אמן כן יהי רצון.

כשאנחנו כותבים את המילים היפות מְסַפֵּר הרדיו שאיזה אייטוללה איראני מאיים כי אם אמריקה תתקיף את איראן – יפציצו האיראנים אותנו בטילים בעלי טווח של 2000 ק"מ.   אחרי הניסיון עם נסראללה, שלא נראה שנגמר, אנחנו מאמינים לפַּרסִי המטורבן והמזוקן הזה.  עכשיו הזמן להקציב מימון עבור הכנת מקלטים   ט ו ב י ם  לכול האוכלוסייה. גם אצלנו וגם בכל המדינה.  ושלא נדע.

פילוסוף רומאי חילק את בני האדם לשלשה:  הנחותים ביותר – אלה שתמיד מאשימים את האחרים.   הפחות נחותים – אלה שתמיד מאשימים את עצמם.  החכמים באמת – אלה שיודעים שאין אשמים.

נוכח מבול הפאשלות המוטח בתקשורת צריך לזכור:  א. במשך שש שנים  לא הקימה התקשורת רעש בגלל מה שהחיזבאללה עשה.     ב. אולי מפני שהעיתונאים והשדרנים והפרשנים ידעו מצויין שבשביל זה לא היו משלמים להם אפילו שקל משומש.

                                 בקלנועיות חמורית

אמן.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה