חמישה ימים מאוחר מדי הרמנו טלפון לשרה'לה שרון. היא הייתה עם נכדים אבל איכשהו הצלחנו להשחיל בקשת סליחה ומחילה על זה שלא
היינו בערב השירה שלה שהיה אצלנו בחג.
בעצם כן היינו, לאיזה חצי שעה, אבל
על הקלנועית בחוץ, ששרה'לה שרון לא תראה אותנו.
וזה מה שאמרנו לה: אנחנו ביישנים
מלידה. כל הסיפור עם השירים שהִלְחַנוּ
פעם זה ארכיאולוגיה ביזרעאל של היום. אולי חוץ משיר אחד שנהייה מין כאילו חצי
המנון של המקום. חוץ ממנו לא יודעים כלום. לא זוכרים כלום . לא מתייחסים כלום. נכון שיש את זמרה וניצה ועוד מְתֵי מעט מאד שכן
זוכרות. אבל זה לא עושה את כשהימים חולפים, חמישים שנים עוברות, אבל המנגינה לעולם נשארת.
אם חגיגת היובל של יזרעאל הייתה מתרחשת לטעמנו, היו כמה
וכמה מן השירים ההם חוזרים לתחייה ואולי נקלטים ונשמרים גם בפי יזרעאל של עכשיו. זה לא קרה.
כמה חברות וחברים יודעים כי גם אחרי זה ניסו אחרים וניסינו אנחנו, אולי
באורח מגמגם (אנחנו ביישנים נורא), לגרום
לביצוע חוזר של מה שהיו פה פעם שלאגרים.
לא הצליח.
מי שיגלשו באתר שלנו
www.beker.co.il
ימצאו במדור "כמו אש בעצמות" כמה מילים על החמור וההלחנה. אם יחטטו בכל המדור יופתעו למצוא שם גם את
התוכנייה של "מישהו" (פסגת עבודתנו בתיאטרון) כשהוצג באפיקים. בין השאר מצויין שם כי אחת מארבעה מדריכי
המקהלות שם הייתה פלונית שרה'לה שרון.
ולסיכום אופטימי: ראוי שקודם כל יקרא החמור
בעצמו מה ששרו פעם, בחג ה10, בבית החוזר של "שיר סדרן העבודה".
דַּי, דַּי, דַּי, דַּי!!!
אַל תִּבְכֶּה
וְאַל תִּצְרַח. חֲבָל עַל עֲצַבִּים.
אִם הַמַּצָּב
הוּא כָּךְ אוֹ כָּךְ,הַעִנְיָנִים זָזִים.
הַעִנְיָנִים
זָזִים זָזִים, הַכָּל עִנְיָן שֶׁל זְמָן.
כָּזֶה הוּא
טֶבַע הַדְּבָרִים מֵאָז וּמֵעוֹלָם.
כִּי
לֹא אַתָּה בִּלְבַד יוֹדֵעַ אֵיפֹה וּמָתַי
וְלֹא אַתָּה
בִּלְבַד קוֹבֵע מָה וְאֵיךְ כְּדַאי.
אֵיפֹה הֵם כָּל
הַעִנְיָנִים? הֵם זָזוּ כְּבָר לְבַד.
אִם אֶת רַגְלֶיךָ
לֹא תָּרִים, הֵם יִבְרְחוּ מִיָּד!
בקלנועיות
חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה