לפני כשנה הועלה עניין בקשת מייסדים שעזבו להיקבר
ביזרעאל. הבקשה שנידונה במזכירות בנוכחות דני, גברוש וארני נדחתה על הסף. כל העניין גרם לנו הרמת גבה, זה על דרך
ההמעטה. שוחחנו אז עם שניים
מהנ"ל. אחד אמר שאין לו דעה בעד או
נגד הבקשה ושהוא הגיע לייצג את צוות בית העלמין.
השני פשוט לא נלהב מכל הסיפור ולא ראה שום רע בעובדת הדחייה, זאת מסיבות
ידועות של תקדימים, של חשש משיטפון של בקשות דומות וכולי. על עמדתו של גברוש אנחנו לומדים מרשימתו בעלון
האחרון.
תכף לאחר הדחייה ההיא פנינו למזכיר וביקשנו לחזור ולדון בבקשה במטרה לשנות
את ההחלטה. לאחר קרוב לשנה הננו להביא כאן,
כלשונם, את דברינו לפני משתתפי הישיבה ב26.6.06:
הצעה לאפשר קבורת מייסדים בבית העלמין של
יזרעאל.
שלשה ממייסדי יזרעאל: יאיר רחלי, מוליק קינן ושוקה
גלבוע, פונים בבקשה להיקבר בבוא יומם ביזרעאל.
בקשת הראשון כוללת חברה רביעית – גאולה רחלי שהייתה כמו האחרים, ממייסדי
יזרעאל על ידי הפלמ"ח. אשתו של
מוליק היא יעל קינן, חברת הקיבוץ מהכשרת תל-גזר.
למעשה מדובר בשש חלקות קבורה עבור המבקשים. זה עשוי להתרחש בתוך ארבעים השנים הבאות.
אני מציע שיזרעאל תיתן הסכמה חד פעמית לבקשה מסוג
זה. יזרעאל תַתנֶה את הסכמתה לקבורת
המבקשים בלבד ולא את בני משפחותיהם.
הוצאות הקבורה יחולו על המבקשים.
יותר לא תתחייב יזרעאל להקצות מקומות קבורה לותיקי המקום או מייסדיו שאינם
חיים פה, מסיבת היותם מייסדים.
מדוע כל זה?
תחושת כבוד המקום כוללת גם התייחסות לכבוד
תולדותיו. האירוע המכוֹנן - ייסוד יזרעאל,
יום העלייה ואולי כל מה שהתרחש בתחילת הדרך, הוא עניין שראוי לשַמֵר, גם לטובת
הרגשתנו שלנו וגם להנחלה לדורות באים.
הגיע זמן שלכל הנ"ל יהיה ביטוי של נוכחות גם בבית העלמין.
יזרעאל הוקמה על ידי לוחמי הפלמ"ח. הם או רובם לא היו חניכי תנועות נוער חלוציות
ולא הגיעו ליזרעאל בגלל אידיאולוגיה. הם
הגיעו כי הפלמ"ח ומאחוריו ממשלת ישראל, תבע מהם, אחרי המסדר המפורסם בצריפין,
לעלות לזרעין ולהיאחז בה כמשלט מול הצבא העיראקי. סביב האתגר הזה התקבצו כולם, בסך הכל שבעים
וחמישה לוחמים, לא כולם באותו זמן. רובם
עברו העירה לאחר הסכמי שביתת הנשק. תוך שנים ספורות עברו מכאן כולם, להוציא את חזי
ודני (ומַנְצ'וֹ שעזב לאחר עשרים שנים).
הלוחמים האלה השתתפו גם בקרב על זרעין (שהיה כשלון)
וחבריהם נהרגו ונפצעו כאן.
הבקשה להיקבר במקום עליו נלחמו ואותו הקימו כיישוב, היא
טבעית, נוגעת ללב ומכבדת גם את המקום כיום.
הגיע זמן שקברי מייסדים יאכלסו את בית העלמין שלנו, ושהכתובת על מצבתם תספר
שהם ממייסדי יזרעאל. כבוד מיוחד יהיה
כאשר, בהגיעו למאה ועשרים, ייקבר כאן גם גיבור ישראל של מלחמת העצמאות, יאיר רחלי.
(עד כאן הצעתנו במזכירות).
אנחנו העלינו כך את הנושא וכמקובל, לא שותפנו
בדיון. לאחר בירור של כמה היבטים עם
משפטנים חזרה המזכירות ודנה בבקשה ואישרה אותה.
כמה מלים מאד אישיות: לנו (וגם הרבה בקלנועיות החמורית) זכורים היטיב
הימים ההם, כאשר דניאל הרפז ואנחנו התרוצצנו ברחבי הארץ לשכנע עוזבים שיישארו ולהתחנן בפני נוער בקיבוצי ה"איחוד"
שייחלצו ויבואו ליזרעאל הנעזבת על מנת להצילה מחורבן. זה היה מאד לא נחמד וזכור לרע. משך שנים לא יכולנו
לדבר עם האנשים ההם או אפילו לשאת את נוכחותם.
גם כיום. קצת.
כאשר אנחנו מתייחסים ל"עוזבים" הכוונה בעיקר
גם ללוחמי הפלמ"ח, אבל גם לכולם: להכשרת תל-גזר, לפליטת מעיין-ברוך (זה החֶברֶה
שלי), להכשרת "כנרות", "הגליל" ולכל מי שעזב בעשר השנים
הראשונות ונטש את האוניה הטובעת. באורח
פחות נזעם – גם לכל העוזבים האחרים.
יזרעאל של היום לא חייבת למלא בקשה כזאת. ואולם, כאשר מדובר בקבורה אצלנו, אנחנו
משוכנעים שיש להבדיל בין אנשי הפלמ"ח ההם לבין כל האחרים. הראשונים הם
ה מ י י ס ד י ם של המקום. בלעדיהם לא היינו. חרף כל המְרֵרָה הנקובה לעיל, עומדת להם
זכות,ולו רק בשל הנחשוניות הראשונית, ההיחלצות להקים יישוב ותרומת כמה משנותיהם
לחיים הקשים שכל זה חִיֵיב. שלא לדבר על
כך שהם השתתפו גם בקרב על כיבוש המקום, מה שקושר את נפשם אליו ברצון אחרון גם
להיקבר בו.
עבורנו, אנשי המקום, זה לא רק מתן כבוד אמיתי מעבר
לקטנוניות העבר, אלא גם מצווה אנושית פשוטה שיש למלאותה, לפחות בגבול ההגיוני
והאפשרי כפי שמוצע. אנחנו מקווים כי במחווה
זו של יזרעאל תהייה התפייסות כלשהי עם העבר וגם התחברות שורשית ואמיתית לאנשי האירוע
המכונן של תולדות המקום.
בקלנועיות
חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה