יום רביעי, 29 ביולי 2015

על דמעות בשדה החלומות 114


ממיר דיגיטלי מביא לנו המון סרטים.  גם כאלה שכבר ראינו פעם. אתמול, כל הרשתות העולמיות, הראו נמל תעופה בלוס-אנג'לס.  אנחנו עלינו, באחד מהערוצים, על התחלה של סרט.   פעם ראינו אותו.  במעומעם זכרנו שזה משהו. נתקענו לצפות בו.

הסרט: "שדה החלומות".   משפחה עם רקע של שנות ה60 הַהִיפִּיוֹת, חיה במדינת אַיוֹוָה, בארה"ב.  צעירים ונחמדים.  עם ילדה.  מגדלים תירס. בקושי מתפרנסים. פתאום הבחור שומע קולות. הוא מבין שהוא צריך להקים מגרש בייסבול במקום שדה של תירס. הוא עושה את זה.

 שכנים חושבים שהוא משוגע.   אשתו אוהבת אותו ואומרת לו שהוא באמת קצת משוגע.  הוא בעצמו חושב שהוא קצת משוגע.  פתאום הילדה שלו אומרת שמישהו הופיע על המגרש.   זה אחד משחקני הילדות של הבחור, שחקן בייסבול. שכבר מזמן מת.   "ג'ו היחף"  שואל את הבחור:   "פה זה גן-עדן?"

הבחור אומר לו:  "לא.  פה זה החווה שלי באַיֹווָה."   אחר כך מגיעים כל שחקני הבייסבול, שכבר מזמן מתו, גיבורי הילדוּת של הבחור.  הבחור שומע עוד קולות.  הוא נוסע רחוק בשביל לסחוב הביתה סופר אמריקני-שחור. פעם הסופר הזה כתב שכל מה שהוא רוצה זה עוד פעם לראות את משחק הבייסבול על מגרש הילדות שלו.   בדרך הביתה הם לוקחים טרמפיסט.  עוד שחקן בייסבול ז"ל, שפרש בצעירותו ונהייה רופא.  כל מה שההוא רצה בחיים, זה לעמוד ולקרוץ בעין מול זורק מהליגה העליונה בבייסבול.   ויש משחק אדיר. עם כולם.  כמו פעם.

המשפחה  מתעקשים שהבחור  יחתום על מכירת הנכס.    הוא פשט את הרגל בגלל המגרש-בייסבול.  פתאום הילדה נופלת ומאבדת את ההכרה.  שחקן הבייסבול,  שהזדקן כרופא אבל לכאן הוא הגיע, ז"ל, כצעיר,  בשביל לשחק פה עם החברה, מציל את הילדה בטפיחות על הגב.  היא נחנקה מנקניקייה.  זה הכל.  אבל הוא מפסיד את הצ'אנס לחיות בחלום הזה.  אומר תודה ונעלם.

מזה משתכנעים כולם,  לא למכור את הבית עם המגרש למעקלים.   לכולם טוב עם כולם.  כולם ואפילו האבא של הבחור, שחקן בייסבול ידוע, שגם כן מת מזמן, מגיע. בחיים, הבחור רב עם האבא שלו ולא הספיק להתפייס, לפני שהאבא מת. עכשיו, שניהם משחקים "מסירות" בכדור בייסבול, עם כפפה.  המון אמריקנים שמחפשים את ילדותם,  נוהרים באלפיהם אל מגרש הבייסבול של המשוגע מאיווה. הם ישלמו 20 דולר לכרטיס.  גם המצב הכספי ישתפר.   זהו.

לא , מי יודע מה הגיוני.  לא, מי יודע מה, מבריק או  מחוּכמָן.  אבל מלא באהבה.  גדוש בסובלנות לשיגעונות של אחרים ולאמונה תמימה בחלומות שלך. עם המון געגועים שהלב מתפוצץ מאין יכולת להכיל אותם, והם פורצים החוצה בצורת דמעות.

לנו אין מושג בבייסבול.     בכלל, אנחנו חמור מקלנע, סר וזעף מלידה.  קשה מאד לרגש אותנו,  בטח שלא להצחיק, או להביא לבכי.   בסרט הזה אנחנו בכינו. פעמיים.  פעם אחת כשהשחקן ("ג'ו היחף") מופיע לראשונה ושואל אם פה זה גן העדן?    בפעם השנייה בכינו,  כ ש כ ל  הקבוצה המהוללת של ילדותנו, ניגשה אל הבחור,  לברר  אם הוא  ב ט ו ח   שפה זה לא גן-עדן?

היה שם יופי של קווין קוסטנר מהקולנוע של עכשיו.  היה שם ברט לנקסטר, מהסינימה של פעם, בתפקיד מטרף, כמו אז.   השאר, אפילו שאנחנו לא יודעים את שמם, היו מצויינים, מאופקים, שלא עושים צחוק ממי ששומע קולות.
         
גם לא מאתנו,  ששומעים את הקולות כבר די מזמן.  מי שמעניין אותו איזה קולות,  שילך לראות את הסרט-אגדה -למבוגרים  הזה.  אותנו לא צילמו שם. אם כן היו,  היינו מוכנים להיות בתוך הסרט, בתור עלה של תירס או בתור אחד מֵהַטַּיֶרִים  של הפולקסואגן-קומבי, מודל 1958 , שבו נסע הבחור משדה החלומות, לכל מקום, אחרי הקולות.                  

                                          *     *      *

בכלל לא שייך להקודם:   בהמתנה במוסך בעפולה, נתקלנו ושוחחנו עם אחת, שמה חיה, שהיתה במדור למכבסות של הברית ועכשיו היא שכירה ב"זהר דליה" ומתרוצצת ומפלפנת כל הזמן בעסקי מכבסות בכל הארץ.  אימפריה.  בת קב' גבת.   בסוף היא שאלה אותנו מה אנחנו עושים בקיבוץ?    אמרנו לה שעכשיו, כלום.  אנחנו פנסיונרים.  בלי למצמץ היא התיזה:  "בשביל לא לעשות כלום בקיבוץ, לא צריך להיות פנסיונרים".

                             בקלנועיות חמורית
                     א מ ן
                                      







אין תגובות:

פרסום תגובה