עכשיו
פרק ב' של טיול בוקר שהתחלנו בקלנועיות החמורית הקודמת (ואולי לא נגמור כאן). נניח שבצומת של הבתי-הורים וגן-זמיר, כשרצינו
לפנות ימינה ולהמשיך את טיול הבוקר הבריאותי שלנו, דווקא לא נבהלנו כמו בפרק א'.
כי נניח שזה היה ביום שבו הרתך ממוקייבלה כבר הגיע קודם או אחר כך ולא
קרה כלום והמשכנו על המדרכה לכיוון פשפש הולכי הרגל, או אל הפתח לנכנסי ויוצאי
הרֶגֶל או לכניסה מעפולה לכל מי שאין לו רכב.
בדרך, להנאתנו, אנחנו פוגשים שוב
בגשרוני הבטון היפהפיים שעליהם עוברים ההורים מהמדרכה אל הבתים. את הגשרונים האלה עשה עוד חֵסְקֶל, ששמו האמיתי הוא מוחמד, והוא
מאִיכְּסַל, שהיה כאן טפסן ראשי ושנהייה צמח בתאונת דרכים על יד כפר קיש . הוא
והחֶברה שלו גם בנו את שלשת הבתים הראשונים בשכונה הזאת.
בהרהור שני אנחנו תוהים, מאיפה לקחנו את הפרפקציוניזם
הזה, לדאוג ככה לפיתוח השטח ולניקוז וגם להרים את הבתים בחצי מטר יותר גבוה
מהמקובל, ככה שהם לא יישטפו בבוץ, כמו המועדון-יום של הזקנים, זה שפעם היה כתה א'
וגם הבית של הפיזיותרפיה שהיה משרד
ארכיטקטים, עם (לנֶצַח) שלט "בונה –הלוי" והיום גם מכון לרפואה סינית ושבכלל התחיל בתור סתם בית ילדים עם הנכד שלנו, יער
אלמגור.
נדמה לנו שהבתי-הורים האלה גם לא
כל כך נסדקים. זה מפני שהיסודות שלהם היו
מתוכננים לשתי קומות. אנחנו, כשהיינו רכז
בניין ב1982 אמרנו לחסקל המשועשע, שלא ישנה את קוטר הכלונסאות ואת עומקן ואת כמות
הברזל והבטון, אפילו שזה לא לשתי קומות
ואפילו שלא צריך את כל זה. סתם
ככה. גם לא היה, כמעט, שום הפרש במחיר.
אחר כך אנחנו צועדים במרץ הולך
ומתגבר, מהפשפש עד לשער הנעול שאין בו
עובר, חוץ מהגד"ש וכל מישהו שהוא משהו.
מעבר לשער הזה, אפשר לראות, בבוקר רענן וטרי, פיהוק בריא של שוטרים
מחסומניקים. אפשר גם לוודא שעמוד הטלפון המיותם, מהקו נצרת-ירושלים, תוצרת שֵׁפִילְד, מתחילת ימי המנדט, עוד שם.
עקום אבל עומד.
אנחנו מסתובבים שמאלה. תיכף
בהתחלה מימין, יש איזה מין מפרץ אספלט של כאילו עיקוף כבישים לאנשהו. עכשיו זה משמש לאיגום חמרי בניין,
לפעמים. תיכף אחרי זה, ניצב לו אקליפטוס. העץ לא גדול אבל בהחלט לא צעיר. האקליפטוס הזה, יחד עם עוד שני חברים, עוד הספיק לראות, בנעוריו, איך שכל המגרש של מה
שהיום זה בתי הורים, נראה אחרת בכלל.
מהכאילו עיקוף הזה היה, ועוד
איך ה י ה, כביש הכניסה לקיבוץ, שהלך
ברבע עיגול, עד לצומת גן-זמיר. בתוך המגרש היו: א.
הנגריה של יזרעאל, לא של האחים
מלול. ב. המכבסה, במבנה פח, שלהגיע אליה בחורף היה צריך
גונדולות. חוץ מזה - רק קוצים בקיץ ובוץ נוראי בחורף. למי שלא מאמין והוא מאלה שבטוחים שהקאראוונים של המתנדבים נולדו שם, ממול, אז
שידע: פעם היה, היה פה מגרש כדורגל אמיתי. עם שערים ועם
רחבת 16 מטרים ועם קו אמצע ועם שופט וגם עם קצת קהל וכל מה שצריך. זה לפני שהוא נהייה מגרש למכונות חקלאיות וסתם
כל הג'אנק שאפשר לחשוב עליו.
כאן, בצעדת בוקר, ממש אפשר
להיווכח שהענינים זזים, גם זזים, לא בטוח שיודעים לאן. מרחוק, מתחת לשמש המסנוורת, אפשר לראות את הבטן
של "מייטרוניקס". עליו כבר אמרנו וחשבנו המון ויש לנו ויהיה לנו עוד וזה
לא כל כך ייגמר בסתם טיול בוקר אחד. אז בא
לנו, בעקבות מידע עקשני וער של אלף לשונות, על החזון התעשייתי של המוצר הגואל הבא,
להמהם כאן שיר קטן. זה בעקבות שיר לביכורים.
נכון שעכשיו או-טו-טו פסח, אבל
אין ברירה. האופק המדיני ועתידנו הקיומי
מקופלים עמוק בתוך הפואטיקה הזאת. כשיהושע חנקין קנה את העמק מהסורסוקים,
בטוח שהוא לא חשב דווקא על זה. גם בתנועה
לא העבירו לנו פעולות על דברים כאלה. אבל
אין מה לעשות. הנסים והנפלאות עוד לא תמו
והחזון עוד לא יבש וכל
חתולי העולם ,עוד ידעו מי זה פה "מייטרוניקס".
מִזְמוֹר שִׁיר לְצַעֲדַת
בֹּקֶר שֶל סַבָּאִים
==================
בִּכּוּרִים,
פְּרִי הִלּוּלִים
שַׁי
הֵבֵאנוּ ,שַׁי לָעָם.
בֵּית
שִׁמּוּשׁ לַחֲתוּלִים,
אַכְּבַּר אֱלֶקְטְרוֹנִי, גַם.
שְׂאִי
תּוֹדָה אַדְמַת מוֹלֶדֶת.
שָׂא
תּוֹדָה כָּל מְיַלֵּל.
מִגַּגּוֹת
צָפוֹן וַנֶגֶב
עַד
שׁוּנְרוֹת יִזְרְעֵאל.
בקלנועיות חמורית
א
מ ן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה