יום ראשון, 26 ביולי 2015

אחת, לפני הסוף. 99


זאת הקלנועיות החמורית מס' 99.  את הבאה נשמח להקדיש, אולי, למשהו כמו ספירת מלאי. ברשימה הזאת  בא לנו לנעור כמה דברים אחרוֹיְנִים וגם להחזיר חובות.  לפני כשנתיים קיבלנו את הקלנועית הזאת שיש לנו עכשיו. תוצרת צ.ח.ם אפיקים.  קלנועית מצויינת.  רק שפתאום, אחרי הרבה זמן, היא גם מתחילה להשתעל ולא לסחוב ולמצמץ בנורית ירוקה והקו האדום שבשעון עובר מלמעלה למטה.   ואז, כמו בכל קלנועית, טובה או לא טובה, צריכים להחליף את הסוללות (בטריות) כי הן נגמרות.

לפני כמעט ששים ותשע שנים נולדנו.  לפני כמעט חמישים שנים הגענו.  לפני כשלוש שנים התחלנו להקליד את הקלנועית החמורית. עכשיו החמור מתחיל להשתעל ולרקוק.   גם לא סוחב.   גם לא רואה טוב וגם לא שומע טוב, מה שמאד מפריע לקיים את הקשר האינטימי עם העולם הסובב.   ובגלל הגיל,  אז הבטריה נגמרת  ועוד לא המציאו את הסוּפֶּרְצַ'רְגֶ'ר למילוי בטריות מתרוקנות של חמורים זקנים שרוכבים על קלנועיות.

פעם הבטחנו ,חגיגית, שנקים כאן אנדרטה ליום הדגים המפורסם מאד בתולדות יזרעאל המוקדמים.   אנחנו ,אישית, לא זכינו לתענוג, כי היינו בהדרכה בחיפה.   החומרים שאספנו מכל מקור אפשרי, אודות האירוע, כוללים איך שחברה התמרחו בוזלין ,קודם, בחדר החליבה. גם איך שלא נעשו שום סידורים להוציא את הדגים והיה צריך להעביר אותם במיכלי מים עם בוץ במקום מים, לאנשהו, איפה שלשם הדגים כבר הגיעו חצי מתים.  גם רשמנו כמה מהקללות שלא פסקו משך שנים, על היום הנורא והמביש הזה.

אבל בסוף, לא מימשנו רשימה, דבר דבור על אופניו. למה ? כי ,כנהוג במקומותינו, לכל איש יש שם ולכל פאשלה יש אשם.  ההוא עזב מזמן ובכלל הוא כבר ז"ל.  אז החלטנו לוותר.

פעם, איפה שהיום זה דיר עגלים, הייתה רפת.  סתם רפת עם פרות חולבות, שחולבים אותן בידיים ושהשומרים מפזרים להם תערובת עם מריצות ושהרפתנים מוציאים את הקקי שלהן מהתעלות בעזרת מעדרים, החוצה.   הפרות אכלו חציר וקש ותערובת וגם ירק מהמספוא.   (לא בדיוק הסטורי) אז החליטו שהפרות יאכלו גם תחמיץ.  בור לתחמיץ לא היה.  הסוכנות וארגון מגדלי החלב (!?) והיועצים מהאיחוד, הציעו להקים פה בור תחמיץ מהפכני שכזה עוד לא ראו.   עד עכשיו היה ידוע רק על מגדלי תחמיץ או על בורות תחמיץ וזהו.

לנו הציעו לבנות שני קירות, קצת אלכסוניים, אחד ליד השני, וביניהם לעשות את התחמיץ.  כמה מומחים עיקמו את הפרצוף ואמרו שהתחמיץ פה לא יחמיץ כי זה לא אטום ואי אפשר יהיה לכבוש אותו כמו שצריך מפני שהקירות הציפלוניקים האלה לא יחזיקו אפילו את ה 22 (מי יודע מה זה?!).   אבל מפעל הבנייה של האיחוד, ובראשות מנהל העבודה החמור הקלנועי בדמי ימיו, עם שני טפסנים יהודים רומנים, בנו את המפלצת.    אוטו בטון עוד לא נולד וגם מכונת בטון כמו שצריך פה לא הייתה.   היה רק טעפאלע מלפני מלחמת העולם השנייה עם מנוע שהראש שלו מלא מים כמו שצריך במנועים של אז.  עם הטעפאלע הזה עשינו את יציקת כל הבור של הקירות תחמיץ.  זה לקח יומיים ועבדו שם כל צוות המוסך ועוד כל מי שסידור עבודה מצא.  

התחמיץ מהבור הזה יצא טעים מאד לפרות.   בכלל, הבור, שכוסה אז בחבילות קש, נהייה עמדת שמירה מבוקשת מאד לשומרים רווקים ולבנות ממחנות עבודה וממחנות הכנה.  זה גירד כמו במתבן אבל היה מלא אויר וציחקוקים חופשי.

אחר כך הרגו את מוישלה בקצה הדרומי של הבור הזה.  לזכרו קבעו שם לוח שיש לזיכרון.   בא טאנקר חלב אחד וברוורס לא זהיר, שבר את קצה הבור עם הלוח מזכרת.   הלכו הרפתנים (קן) ואירגנו לוח שיש חדש וגדול יותר, ושמו אותו על אבן בזלת, בצד הבור, שלא יקרה לזה כלום.

ההולך לראות את המקום יחד עם הנכדים שלו, שממהרים לגרעיני כותנה (שאין) : דע לך, שהמבנה המוזר בדרום מערב הבורות תחמיץ, שגם האריכו אותו אחר כך, הוא, הוא בור התחמיץ הנ"ל.  משם שמענו, כשהשקינו את הבטונים, את יאיר רחלי צווח על חייו כשהפרידק'ה כמעט הרגה אותו בגרירה,(ע"ע קלנועית מס' 21).

ולפני שגומרים:  שלש רשימות מה 99 , גנזנו.  אחת על המקלחת הישנה (סתם ארוך)  אחת על הסטודיו שלנו (בלי סיבה)  ואחת על אחרי שצונזרנו (מרוב כעס).

וללא קשר להקודמים.  אבא של אבנר אלתרלוי הוא איש כעסן, ולפעמים מפחיד וזה מאד חבל כי הוא בכלל מלא וממולא חכמת חיים לא קטנה.  פעם הוא ראה פה שני חברה כמעט הולכים מכות, אז הוא הכריז:     "כשמרימים ידיים, אני מרים רגליים".   בפעם אחרת, בעסקי קלנועיות במוסך, הפטיר כלאחר יד:   כ----ולם  רוצים לחיות המון ולהזדקן, אבל אף אחד לא מסכים להיות זקן".

                    
          בקלנועיות  חמורית
                  

                א  מ  ן.

אין תגובות:

פרסום תגובה