יום רביעי, 29 ביולי 2015

כְּדֵי שנביא את הפרשה לסיום מהיר. 109


השאלה המיתולוגית, "אתם בכלל חושבים שאתם   יודעים מה שבעצם הולך פה"?  תמיד שורטת לנו את היבלות של העצבים.    מ  ה   אנחנו לא יודעים?  מ י  אנחנו לא יודעים?  מ מ ת י   אנחנו לא יודעים?  ל מ ה  אנחנו לא יודעים ? מפני שאנחנו כבר לא שומעים טוב?  מפני שאנחנו כבר לא רואים טוב?  בגלל  שבעוד כל מיני דברים אנחנו כבר גם לא כל כך טוב? עד לאן זה הולך להגיע?

למשל:   כבר יותר משנתיים שהקלנועיות החמורית תופשת ישבן בעלון.  מה שבכל אופן מקשט אותה קצת, הם שני דברים:   1. חמור מצחיק שיושב עם אוזני חמור מכוונות לא במקביל והוא מזכיר לנו קצת את אִיָה מ"פו הדוב".  2.  מישהו שיושב על קלנועית ומשקיף לימינו עם איזה משהו מרובע ביד.

פתאום, בלי ששמנו לזה לב, קודם, אנחנו תופשים שאם רק שמים על המישהו הזה זָקָן, הוא דומה לנו כמו שתי טיפות סמארק. קצת פחות שערות על הפדחת וזה אנחנו.  בּוּל. 

מאיפה ה"מייקרוסופט" האלה גירדו דווקא  א ו ת נ ו , יושבים על קלנועית שבחיים לא ראינו כזאת, ותחבו אותנו, יושבים עליה, בתוכנה של ציורים לכל-דיכפין-בכל- WORD” " ?   עד עכשיו, לא היתה שום פאראנויה בפרופיל אישיותנו.  הכל, חוץ מזה - כן,   אבל זה לא.    מעכשיו, מי יודע?

 ועם קשר רופף להקודמים:  ה כ ו ת ר ת  לרשימה הזאת היא, פשוט, גניבה ספרותית, נטו, מטקסט שמצאנו בתיבת הדואר.   היא מופיעה בסופו, כמו שורת מחץ, ממיטב מטעמי הדיסקרטיות. זה, יחד עם עוד משהו מעלילות הקלפי, שקראנו אודותיו, השבוע  בלוח המודעות, מביא לנו, מנבכי המוח השרוף, סיפור ישן:      

בתום ששת ימי הבריאה, בצהריי  השביעי, יום המנוחה, ישבו הקב"ה וכל המלאכים לנוח מהעמל ומהטרחה  ולסעוד את נפשם ברגל קרושה, געפילטע פיש, מרק עוף עם קרעפלאך, צ'ולענט (בלי חומוס) וגם צימעס עם צימוקים כמו שצריך.

כטוב ליבם בכוס תה עם מנדעלבּרוֹיט,  שיהק הבורא לרווחה ואמר, על בטן מלאה: תראו מלאכים, יום אחד, אני נותן לבני האדם משהו עוד יותר טוב ממה שבראתי עבורם  בכל ששת ימי הבראשית, פלוס החצי  גיוס בשבת, שתקעו לנו לפני הארוחה הזאת.   כולם הקשיבו בנימוס, אבל בניחותא.  הקב"ה המשיך:  אני אתן להם מקום בחיק הטבע, עם הנוף הכי משגע.  במקום הזה כולם רק יאהבו את כולם, כולם רק יהיו שווים, רק יעבדו כמה שהם יכולים ורק יקבלו כמה שהם צריכים.  לזה יקראו קיבוץ.  

בדאגה, זקפו המלאכים אוזניים ואמרו לבורא:   גם נוף משגע וגם כזאת אהבה וגם שוויון וגם עבודה בכיף ולקבל כל מה שצריכים?  תשמע, אדונַי, זה נשמע קצת יותר מדי טוב.  האנשים האלה, פשוט, יאבדו  כל פרופורצייה!  זה מ מ ש  נשמע קצת יותר מדי טוב!

לא צריך להיסחף, ענה הקב"ה:  בשביל זה אני מסדר להם גם שאצל כל שכן של מישהו, בקיבוץ, יהיו, לפחות, כלב או שני חתולים ושבכל קיבוץ יהיה פאב ומוזיקת טראנס וגם באנג למי שדחוף לו.

ועל זה, המשיך הקב"ה להרחיב בקריצה ממזרית, יהיה פיקוח ביצועי של לוכדי חתולים ושל תופשי כלבים ושל שוטרים ששמחים לבדוק, בכל ליל שבת, מי המתנדבות החדשות בפאב.  יהיו גם  חוקרים חיצוניים שישלמו להם בשביל לברר לאן ברח הכסף הפנימי.

על האחרון מהנ"ל  אמר שקספיר, מפיו של המלך ליר:   מכלום יוצא כלום.    ובגירסת פשט:  מחַרטא, יוצא רק חַרטא.

 בלי שום קשר להקודמים: כמעט בכל פעם שאנחנו נוסעים ללמוד ב"דורות בגלבוע", או אפילו למקום אחר, זה נגמר בזה שעוד מישהי או מישהו מתעניינים אם אצלנו יש כבר הפרטה ושכר דיפרנציאלי ומה קורה?    אנחנו מתנצלים ואומרים  שאין.   אז אומרים לנו:  מה ?  אתם עוד קיבוץ, קיבוץ?!  מה אתכם?  מה אתם חושבים שאתם?     אנחנו משיבים: אם פעם היינו (מרטין בובר) "נסיון שלא נכשל", אז   היום אנחנו  "קיבוץ שלא התפרק".  ויש בזה משהו אופטימי.


                             בקלנועיות   חמורית


                 א  מ  ן.

אין תגובות:

פרסום תגובה