יום חמישי לפנות בוקר – 20.3.2003 והופ! מתחילה לנו עוד מלחמה. החמור זוכר אחורנית איזה עשר התחלות של מלחמות שיותר איכפת לנו מהן. כשהיינו בני ארבע הייתה מלחמת האזרחים בספרד. בשכונה דיברו על מישהו שנסע לשם ועוד לא חזר. האמת: רק כשראינו ב"מוגרבי" את "למי צלצלו הפעמונים" עם אינגריד ברגמן וגרי קופר, נהייה לנו מושג על מה שזה באמת היה.
כשהיינו בני קצת פחות משבע, התחילה מלחמת העולם
השנייה. הזיכרון מההתחלה שלה זה דווקא ממה
שקראו לה אז: "מלחמת הים" בין
אנגליה לגרמניה. כשבית מפא"י ברח'
הירקון בתל-אביב, עוד היה סתם מגרש, צייר משוגע אחד תמונות ענקיות של אוניות
טובעות וקרבות ים ועשה שם מזה תערוכה. כל
ת"א באה להתרחץ בחוף פרישמן ולעלות ולראות את התמונות.
מהתחלת המלחמה הזאת אנחנו זוכרים בבהירות את פרשת טביעתה
של אחת משש אניות החמסנים של היטלר – "הגרף שְפֵּא" בשפך הלה-פלאטה בסוף
1939. ככה מפני שזה היה מוסבר בציורים חומים כאלה בעיתון "דבר" של אז.
היו שם האוניות הבריטיות: "אייקס", "אכילס",
"אקזטר" ו"קאמברלנד". נדמה לנו שמלחיה של האחרונה השתתפו, שלש
שנים קודם, בקרב נגד כנופיות ערביות שניסו ב 1936 להתנפל על עפולה (!?)
בני חמש עשרה וחצי: הזיכרון הכי קשה בשבילנו מתחילת מלחמת השיחרור היה כשבאנו בבוקר
ללימודים בביה"ס מכס-פיין והתברר שהמחנך של הכיתה, צבי וולפר הי"ד, נרצח
בלילה עם חבריו, לוחמי ה"הגנה", במפעל "היוצק" שבגבול יאזור.
גופות הנופלים הובאו ל"בית הפועל" ברחוב נחמני. לשם הרשו לנו לבוא
ולראות. להלווייה לא נתנו לנו ללכת.
כשהיינו בני עשרים וחמש התחילה בשבילנו מלחמת סיני
בטלפון ליזרעאל מבית חברתנו רות עולמי בחיפה, כשהודיעו ברדיו שכוח צ.ה.ל צנח
במיתלה. המא"ז של אז – שְׂרוּל
לויצקי הציע לנו לנטוש את הקומונה ואת החניכים ולבוא מהר על האופנוע. האמת – הוא לא התעקש כל כך.
בגיל שלשים וחמש התחילה מלחמת ששת הימים. נסענו ב"דה-שבו" של ג'ק זִינמן עם
אישתנו ותינוקנו אבנר ז"ל שרק נולד.
אותו ואת האימא שלו העיפו מהבית חולים אחרי פחות מיומיים. כל הדרך מעפולה הנה נפלו והתפוצצו פגזים בשדות,
אבל לא עלינו.
בשלשים ושמונה הייתה מלחמת ההתשה. קיבלנו צו-גיוס לנהגים
עם ג' בבסיס טירה. נסענו לשם עם אליהו
מטלון ז"ל. אליהו ירד לתעלה וחזר
משם עם סיפורים מסמרי שיער. אותנו לא
לקחו כי היתה התייצבות של מאה וחמישים אחוז והיה להם מספיק נהגים בלעדינו. לא התלוננו.
בשבת בשתיים אחה"צ של יום-כיפור, היינו בני ארבעים
ואחת ובכלל קצת חולים. מרוב שיעמום שמענו כל היום את הבי. בי.סי. פתאום הם סיפרו שכל תחנות הדלק בישראל נפתחו
באמצע יום-כיפור. השאר די ידוע. למחרת
לקחו אותנו(חולים) למעוז-חיים ורצו להחזיר
אותנו אל ה"הגנה המרחבית" ואל התותחנוּת נ"ט עם
ה"סיקס-פאונדרים" המשופצים אבל לא יצא מזה כלום.
בני חמישים התחילה בשבילנו מלחמת לבנון כשראינו את חניון
מובילי הטנקים במזבלה הישנה של עפולה. אז היינו מרכז בניין באמצע בניית
השיכון-הורים. אף על פי שקיבלנו דחייה בגלל התפקיד בעבודה, היינו שם בסוף גם כן נהגים.
בהתחלת מלחמת מפרץ 1 (בני כמה כבר היינו ?) זרקו לנו את
כל הסטודיו עם הספרים והציורים החוצה לגשם.
זה היה במקלט שיכון צעירים ובהחלט זיכרון לא מלבב.
היום, בהתחלת מלחמת המפרץ 2 אנחנו כבר לא בני ארבע וכבר לא בני שבע. אנחנו
בני שבעים ועוד חמישה חודשים. בגלל
זה גם לא ישנים טוב . התעוררנו שוב פעם לפיפי דווקא בארבע וחצי לפנות
בוקר, בדיוק כשבטלביזיה אמרו שזה מתחיל.
בהצלחה.
אלה תולדות ההתחלות שקשה לשכוח. אלה לא תולדות הסופים
שאי אפשר לשכוח.
ואלה גם ראשי פרקים לספר( מאיפה לוקחים את הכוח לכתוב
אותו ?).
בקלנועיות
חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה