יום ראשון, 26 ביולי 2015

גלגלי העולם חורקים שן. 67


ברשימה מס' 63 הזכרנו, בין השאר, את הלול המשופץ (ז"ל), כמועמד אף הוא, לרדת לטמיון וגם  לשכון למעצבה מתחת לעוד מחסן כחול מפח. הדיו לא יבשה אצלנו בלוע המדפסת וכבר, תוך איזה יומיים ורבע, הוא אכן נעלם.      עזרו לו  להתאייד -  שופל ענק וכמה משאיות, שמה זה  התנפלו על הבר-מינן?

כשנמוג ענן האסבסט (היפה גם לבריאות) נותר מגרש גדול מאד, עם פקעת ברזלים מפותלים שעוד לא פינו. פתאום צץ שם גם שפע של ערימות מילוי שהביאו,   עוד לפני שגמרו להרוס.  עשו את כל זה, בששון,  כמה קבלנים זריזים וגברתנים, מאלה שזה גם צ'ופר כשלעצמו בשבילם, לחרב בכיף כל מה ששייך ליהודים.  

כשגונבה אלינו השמועה אודות הילולת הרס הלול המשופץ, קילנענו שמה הלוך ושוב וגם זכינו לראות בעינינו איך גלגלי העולם חורקים שן במפעל וגם איך שהולך ונשכח הישן.

כל אחד וזיכרונות הלול המשופץ בראשו הפרטי  של עצמו.    היה בלול הזה מקום לזיכרונות של כולם.       מן המותן, אנחנו זוכרים בבירור גיוס של כל הקיבוץ נגד מחלת ה"ניו-קאסל" שאיימה על כל התרנגולות הצעירות.   זה היה בימים של שמואל מוסקטל בתור לולן, כשהכל היה יסודי מאד, בביצוע אלים ובלתי מתפשר.

וזה היה עוד  ל פ  נ  י  שהלול שופץ.  כל הלילה ישבו כל החברות וכל החברים בתוך הלול, להגשים את הציונות ואת הסוציאליזם ואת אחוות העמים בכרי  האחו של ההתיישבות העובדת.    היה צריך לתפוש כל תרנגולת באופן אישי, לפתוח לה בעדינות את הטוסיק ולצבוע את הבפנוכו של הטוסיק בתרופה כחולה ונוזלת, בעזרת מכחול זעיר.  כל זה כפול שתים עשרה אלף פעמים.  וזה היה הווי ממש גדול.  כל הפועלות וכל הפועלים היו רק חברות וחברי משק. כך גם כל ההערות הרטובות  שיצאו מכוח האדם של סידור העבודה המקומי.  נטו.

עכשיו, כשכל הלול  עוד קרוס על הפנים, עזבנו את הקלנועית ושמנו את נפשנו בכפנו וזחלנו בין  ההריסות.  חיפשנו מזכרת אישית מהשיפוץ של הלול.  המזכרת הזאת היא איזה שמונה מנעולים מיוחדים במינם, שאנחנו, אישית, התקנו במסגרת השיפוץ. בסוף בסוף מצאנו רק שניים שנותרו, כבר לא במצב עבודה  וממזמן כבר בלי המפתחות המיוחדים שלהם(להלן).

כששיפצו את הלול הזה להיות "לול מבוקר", אנחנו לא זוכרים מתי בדיוק, היינו בנגרייה    ה  ה  י  א,  באחד הגילגולים שלנו שם.  איזי לויתן, שעשה את השיפוץ, זימן אותנו למקום והראה לנו איפה  שצריך פה גם שמונה דלתות עבות במיוחד וגם חזקות ומצופות פח אבץ.  הקונץ הגדול של הדלתות האלה יהיה: שאפשר  לפתוח ולנעול אותן גם  מ ב ח ו ץ,   אף על פי שעובי הדלת הוא יותר ממה שמנעולים רגילים עם אורך מפתח רגיל, יכולים לעזור.

אנחנו אמרנו לאיזי שאין לנו שום רעיון בנידון ושיבקש את זה מקבלן או ממי שכן יודע מה לעשות.

אמרנו וחזרנו בדרך לנגרייה.   על יד המחסן העגול עצר אותנו איזי.  הוא צרח לעומתנו כל מיני דברים שקשה היה להבין.   הפרצוף שלו נהייה אדום נורא.   העיניים בלטו והתמלאו בדם ושפתיו כוסו קצף מבהיל.  אנחנו נעלבנו בגלל איך שהוא מעז לדבר אלינו, הפנינו לו את הגב ופנינו לדרכנו.   הצעקות פסקו.  אחרי עשרה מטר החלטנו לעצור ולהביט לאחור, כי היה נדמה לנו שצריך לבדוק אם איזי עוד בסדר. כשפנינו לאחור, די מבוהלים, ראינו  אותו אוחז את הבטן ומתפוצץ מצחוק מאוזן עד אוזן.  

עד היום לא ברור לנו עד הסוף, לא למה הוא צרח ולא למה הוא צחק.

אבל התעלול כן עבד.   כילידי פלשתינה-א"י, אנחנו, דווקא,  כ  ן   ראינו בחיים שלנו מנעולים ששימשו בדלתות עבות כמו של מבצר, שאפשר לפתוח אותן מהצד הרחוק מהמנעול. זה מפני שהמפתח היה באורך של חמש עשרה סנטימטר.  וככה הוא גם נראה. כמו שעשו אותו אצל נפח אמיתי.  

בטוחים בהשערתנו על איפה משיגים מה, הגענו לשוק הגדול בנצרת.  שם מצאנו חנות לחמרי בניין והסברנו לבחור, איכשהו, מה שאנחנו מחפשים.     המוכר הציץ בנו, משועשע נוכח  הקושי שבהגדרת המוצר.   בסימפטיה רחימאית קטע הוא את גמגומנו ושאל:  תגיד לי, אתה בטוח שאתה לא מחפש סתם   מ נ ע  ו  ל    ע ר ב י ?

אולי, אמרנו.  מסמיקים קמעה.   בזריזות שלף הוא מתחת לדלפק את  היצור המוזר, אבל הכל כך מוכר.   אנחנו שאלנו אם יש לו איזה שתים -עשרה חתיכות בשבילנו.  היו לו כמה שרוצים.     המנעולים הערבים האלה היו מתוצרת הונגריה למהדרין.   עם מפתח של טירות מימי הביניים ועם רוזטות מעוצבות לכסות את חור המנעול ולהשאיר רק חור מפתח .  זהו.

כשטוביה וויס, אביו של איצ'ה (קבר מס' שניים בבית העלמין) ומורנו השני לנגרות, (אחרי סמליק הנגר) נקלע במקרה לנגרייה וראה את המנעולים ההונגריים האלה, אורו עיניו.   אחרי שמזג לעצמו כוסית קוניאק "מדיצינאל" ושפך אותה לתוך הקפה שחור שלו ושתה את שניהם ביחד, כדרכו,  חזר הסומק גם ללחייו וצחצוחי דבש פרחו על אפו.   "דאס איז איינע שלאס, פסק,  איינע ריכטיקע מדייארישע שלאס.

הטוביה הזה שווה רשימה נפרדת בכלל.   הוא היה יליד הונגריה והספיק להיות נהג משאית אצל פרנץ-יוזף במלחמת העולם הראשונה.  פחות ממטר וחצי גובה של נגר  שמדבר גרמנית מתובלת  בספרדית וחושב שזה אידיש.  עוד נחזור אליו.

להנפת הדגל יעבור הציבור ל"דום".  עמוד דום!   "מלול משופץ ללול מפוצפץ, שאל הואדי הוקפץ  -  כך חולפת לה תהילת העולם בפץ  פץ.   שלום לך לול.  במסירות האכלת את כל המדינה בפטמים. בסבלנות ראית את כל השנים בהן כולנו אכלנו אותה  עם או בלי עוף מכובס.  אתה גם היית השריד האחרון לעידן החקלאות בחצר למעלה.   עכשיו החקלאות התרחקה דרומה לגד"ש ומזרחה לרפת ואין  פה יותר מכל מה שהיה שם פעם הכל חקלאי לגמרי:  המחסן תבואות, האסם, הלולים, החממות ואפילו מגרש הגרוטאות  של המיכון החקלאי, זכר למה שחשבנו פעם שנהייה עד לסוף הדורות. שלום לעפרך. שלום לניחוחך.  שלום לקרקוריך. שלום לקול אזעקותיך באמצע הלילה.   חזק חזק ונתחזק."   הציבור יעבור ל"נוח".  עמוד נוח.

קצת שייך להקודמים:   כשמן בעצמותינו החורקות והזקוקות מאד לגירוז,  לעתים קרובות,  באו לנו מילותיה של דורית פינק על רשימותינו. תודה מקרב ארבעת המעקפים.    והוסיפה על זה עפרה שפירא:  "אתם כמו קשישים שמרימים, בדרך, כל מה שכבר לא שמים אליו לב, מרוב אבק השנים. אתם מנקים את זה, מצחצחים ומראים לכולם.   רובם לא יודעים מה זה אבל משתאים ומאמינים שזה מה שהיה. זה מאד נחמד".   לעפרה, תודה מהבטרייה של הקלנועית.

ובלי קשר להקודמים:    מי ששמה בלאטקעס גזר ויותר מדי קמח ופחות מדי מלח ופלפל וגם קימצה על הביצה -  מגיע לה שתאכל את זה בתור סופגניות.

              בקלנועיות  חמורית             
                                      א  מ  ן .


אין תגובות:

פרסום תגובה