היום
( אנחנו אף פעם לא מתארכים את הרשימות. זה משגע כמה קוראים בדיעבד.) קילנענו בהיסח דעת משורעף, לשים משהו אצל
מישהו בתיבת דואר, בערך בשעה אחת-עשרה ושבע דקות, לפני הצהריים. עם האף, תקוע בתוך הכניסה למקלט של החדר-אוכל,
חנתה מיכלית, בצבעי אדום-לבן-לכלוך. ממנה
נשלף צינור שטרונגול רציני, אל תוך
המאחורנית של החדר-אוכל. על המיכלית
היה כתוב: "שמן למטבחים וקונדיטוריות
בצובר".
כמו
קפיץ, זה תיכף הזכיר לנו את הסלט בטעם שמן-סופגניות, או שמן-טיגון דגים, שאתו יוצא
לנו בזמן האחרון לתבל את ארוחות הבוקר והערב.
למה? למה? למה לא חסר על השולחן, אף פעם, מלח ? ולא חסר פלפל? ויש תמיד מפיות? ותמיד יש את הכסאות האלה שכבר אי אפשר לשבת
עליהם?! למה דוקא שמן זית אין? שמן-זית ירוק
ומריר בטעם של גן-עדן של אוכל ים-תיכוני?
גם
בתנ"ך כבר לא היה מספיק שמן-זית, רק בשביל לסוך את הרגלים העייפות של מלכים.
אבל ל ה ם היה.בתיאטרון
"המטאטא" לפני שבעים שנים היה שלאגר:
לעזזאל כל שמן זית! התאחדו כל בני
בלי-בית! גם פרוורים רוצים לחיות! הביטוי "פיינשמעקער" בפי עליותינו האשכנזיות, פירושו
היה: "כל היום הוא מריח רק שמן זית",
זאת אומרת שלא הכל נאה לו.
סביב
האין-שמן-זית-בשום-מקום-אפילו-לא-באקונומיה-וגם-לא-בתוך-השעועית
בצובר-וגם-לא-בנישה-של-המכונת-שטיפת-רצפה, פורחות שמועות די מרושעות:
אומרים
שהמטבח עבר את התקציב לשמן זית, אבל כסף לפולקעס-הודו בדבש, יש כמה שרוצים.
אומרים
שיש פה כאלה שמתמרחים (איפה? מתי?) לגמרי בשמן-זית של הסלט שלנו, בתור סגולה
לתיאבון מזוני וגם לתיאבון אוני.
אומרים
שהכמות של השמן-זית שיש בתוך א ח
ד מעשרים ושבעה הסלטים של יום ששי
בצהריים, מספיקה לכל הסלטים שהסועדים עושים לבד,
לכל החדר אוכל ביום רגיל.
אומרים
שיש כאן כאלה שבכלל ל א
רוחצים ידיים מול המכונת-כלים. הם עושים את זה בכיור נירוסטה שמול הטלפון במטבח. הם מסבנים את הידיים שלהם בשמן זית של הסלט
שלנו, שלפעמים יש שם בפינה, יחד עם הסבון-נוזלי, ומתנגבים אחר כך בשקיות-פלסטיק,
שיש שם למעלה, כמו במגבות חד-פעמיות.
אומרים
שהשמן הלבן הזה, שיש לפעמים, מגיע, בכלל, מהחבית של השמן-ברקסים במוסך. השמן ברקסים הזה הוא טוב לברקסים וגם טוב
לעצירות.
ומה
יהיה עם זה?
גם
זה רק אחרי האינתיפאדה?
בקלנועיות חמורית
א
מ ן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה