יום ראשון, 26 ביולי 2015

ככה סתם, על דלת זרוקה. 61

 אין הרבה דברים שאפשר לספר על דלת אחת. סתם דלת.  לא מי יודע מה.     בכל יום שלישי אחה"צ, אנחנו נוהגים לקלנע למעלה, אל הפיזיותרפיה, בשביל לקבל דיקור סיני (מומלץ), שעושה לנו אייל סלומן, זה הבן-דוד של אורית סלומן שהיה פה פעם והיה גם  ב LINE   של הרוגבי שלנו. 

אנחנו מגיעים תמיד בדיוק בזמן, אבל, אייל, תמיד יוצא לו לבקש עוד כמה דקות בשביל לגמור עם הקליינט או הקליינטית שאצלו עכשיו.  לא נורא.  בהזדמנות זאת יוצא לנו שוב להציץ בבניין של החשמליה, שקורים לו כל מיני דברים מאד חשובים בעת האחרונה.

אל הקיר הצפוני, יחד עם עוד כל מיני שאריות שיפוץ ואלטע זאכען שכבר לא צריך, הייתה שעונה (עד היום) דלת.   הדלת היא בגוון חום "אוקר" , שפעם היו צובעים אתו את ה"גרונד" מהשמן פשתן. האוקר היה בשביל לזהות ולהיות משוכנע שבכלל עשו פה גרונד. 

הצד השני של הדלת  הוא אותו הדבר, אבל הרבה יותר מלוכלך.  לדעתנו, מלוכלך באופן היסטורי בכל מיני סוגים של שומן ושמנים שרק אנשי עבודה או ילדים מסוגלים ללכלך בהם ככה כל דבר, במקום לרחוץ את הידיים מאה פעמים ביום.

הדלת הזאת עשויה בשיטות של המאה שעברה ולפני זה.   היא לא עשויה מסגרת עץ שבתוכה לא יודעים מה יש (ומוטב שלא ידעו) ושבשני צדדיה מודבק דיקט סוג ז'.    הדלת הזאת עשויה מסגרת אורן קנדי משובח.   גבהה מחולק לשלשה ובתוך כל חלק משוקע דיקט עבה  וחזק.  בצידי הדלת אפשר להיווכח  שבתוך ה"פעלצים” עוד רואים את ה"צאפים" שנכנסו לרוחב כל המסגרת, מה שעזר לדלת לשרוד את כל אורך חייה ויותר.

ושלא לדבר על דיבלים מעץ שמחזקים טוב, טוב את ארבעת פינות המסגרת.   בדלת קבוע מנעול פשוט עם חור פשוט למפתח פשוט, עם פחית שמכסה על חור המפתח שלפחית הזאת קוראים פשוט:  "רוזטה".

הדלת היא בת חמישים שנים.    היא הייתה קבועה בתוך החשמליה, בין חדר המלאכה וקבלת הקהל, לבין מה שהיה פעם חדר הגנרטור ואחר כך נהייה סתם מחסן וסתם מעבר לעוד מחסנים ואל סוללת השעונים וה"שלטרים" של כל המשק.

לכל צד של הדלת היה תפקיד משני, שנוצר עקב העובדה שהיא פשוט הייתה שם:  מבפנים היו תלויים עליה כל מיני חוטים למגהץ ולקומקום וכולי, חוץ מסתם ג'אנק.   מבחוץ, זאת אומרת כלפי חדר הנוכחות של טיוכקה וקהלו, היה שם תמיד לוח שנה.  בדרך כלל הוא היה מהשנה הקודמת שכבר לא רלוואנטית.

חשוב יותר היה גליון נייר שהיה תלוי בדלת, על נעץ אחד, ועליו, בכתב שרק טיוכקה מבין, היו כתובים כל מיני שמות מהאוכלוסייה המקומית, מול דברים כמו מקדחה ומברג ו"קטר" ומפתח שוודי ומה לא.  את הדברים השאילו לחברים וצריך היה לצפות מהחברים האלה שהם גם יחזירו אותם.

אבל טיוכקה לא היה פרייאר.    את חלק מהנ"ל הוא היה,  פשוט,   גונב מהמשאילים,  בחזרה לחשמליה,  אבל    ל  א        מוחק אותם מרשימת החייבים.    זה גרם לאי הבנות וגם להרבה אי נעימויות, אבל נחשב לתעלול לגיטימי.

לדלת הזאת שמור מקום של כבוד בתולדות המקום בכלל.    החשמליה  הייתה הבית הראשון ביזרעאל (להבדיל מצריפים) שבו גר מישהו (אריה קאראס) בין קירות אמיתיים, עם דלתות אמיתיות.

אין לנו ידיעה בדוקה מי עשה את הדלת.   היא נוצרה לפני שהנגרייה  ה  ה  י א   בכלל התחילה להיות.   יכול בהחלט להיות שעשו אותה בנגרייה הזמנית שהייתה בטור המחסנים  ה  ה  ם שעמד שם לפני "מייטרוניקס".   אולי אחד ששמו "פרטיזן" עשה אותה.  לא בטוח.  נסיבה שמחזקת את האפשרות הזאת היא העובדה המוצקה והיכיחה:  הדלת עשויה אורן קנדי, מקנדה האמיתית. 

 עשרות רבות, אם לא יותר מזה, של קובים מהעץ הטוב הזה, היו כאן אז , לפני חמישים שנים.  הם היו רק חלק מהמלווה האמריקאי של מאה מליון דולר,  מלווה שהטביע את חותמו על כל בניין הארץ, החל במשאיות "מאק" וכלה בקרשים ובהרבה מאד פח גלים מאלומיניום.

מפח כזה עשו האוסטרלים  "ITEM  "  שלם במפגני האולימפיאדה 2000.

בדיעבד, שימשה הדלת לשתי מטרות: א.  לחצוץ בין החשמליה לגנרטור , מפני הרעש.   ב. נגד החום ונגד הקור כשמפעילים תנור או מזגן ולא רוצים שהקור או החום יברחו סתם.

חודש לפני עכשיו, כבר שאלנו את החשמלאים אם הם יצטרכו בכלל את הדלת הזאת.  הם חשבו שלא.   אנחנו ציינו ,אז, שזאת דלת היסטורית ושמגיע לה להגיע לארכיון של הקיבוץ בתור מוצג מלפני חמישים שנים.   החשמלאים התנדבו להביא את הדלת לאיפה שרק נגיד.   אבל שום דבר לא יצא כי לא נודע אם מנהלת הארכיון בכלל תרצה את הדלת הזאת מפני שאין את מי לשאול.

אז היום, בחזרה מההלוויה של ארנסט, עברנו שם עוד פעם.  נכנסנו לחשמליה וסיכמנו עם ג'רמי שאנחנו לוקחים אותה וזהו.    העמסנו את הדלת על הקלנועית,  מאחורנית,  ובזהירות נסענו.  לא לארכיון. אנחנו, במחילה, הבאנו אותה, אחר כבוד, לסטודיו  ש ל נ ו,   שם למטה.

בדלת הזאת נגע טיוכקה.  החבר הכי טוב שלנו, שמת לפני שש שנים ולא הספיק לעשות את כל הדברים שאפשר.  עשרים פעמים בכל יום, במשך ארבעים שנים, הוא היה פותח וסוגר את הדלת הזאת בידיים שלו.   אז בא לנו, בלי לפרק שום דבר,  להשתמש בשלשת המרובעים שבמסגרתה של הדלת,  בשביל לצייר בתוכם איזה שלשה משהואים.

אולי משהואים שנדבקים טוב לזה שאנחנו כבר בני ששים ושמונה, מחר.  אולי  משהואים שמתחברים מצויין לקלנועית ולסיפוריה החמוריים.  אולי גם לזה שכבר חמישים שנים עברו בצ'יק  ושאולי בצ'יק הזה תקוע עמוק כל מה שאנחנו מסוגלים, כמעט, להתגעגע  אליו.   בשקט.


                             בקלנועיות  חמורית 

                        א מ ן   .



אין תגובות:

פרסום תגובה