לכל אחד יש את המַנְיוֹת הפרטיות שלו. גם לחמורים יש. בין שאר השגעונות - נשים. הלכנו לראות הצגה של "הבימה" –
"מניין נשים". זה סיפור על
אישה חרדית שנוטשת את הבית, משאירה מאחוריה שנים עשר ילדים ובעל והולכת לחיות
בחוסר כל עם חברתה, אף אחד לא יודע למה.
מנדים אותה. מלעיזים עליה שהיא סוטה, מופקרת ומשוגעת. אחרי שנתיים של ניתוק היא חוזרת על מנת לעשות
שני דברים: א. לראות את צאצאיה. ב. לספר ולהסביר לנשות סביבתה מה קרה
באמת. בהצגה זה לוקח שעתיים ומתברר שהיא נטשה
מפני שבעלה, ה"שידוך", התעלל בה פיזית,נפשית ומינית וגם גנב את כל כספה
וכספי חברתה שהיו מושקעים בחנות שפרנסה את הבית.
בהתחלה מובן כי מסתירים את הצאצאים מפני
הסוטה-המופקרת. לבסוף מבינות הנשים את
המשמעות האמיתית של הסיפור העצוב ומתירות לה לראות את הילדים – חרף מצוות
הרבי. אבל אין "הפי-אנד". הילדים לא מוכנים לפגוש את אימם הסוטה, המופקרת
והמשוגעת, להוציא שתי בנותיה המבוגרות המבינות והסולחות – שלא יכולות לעשות דבר.
ההצגה מזכירה קצת (!) את "בית ברנרדה אלבה" של
לורקה. גם בגלל הרקע הקשוח וגם בגלל
שעושות אותה עשר נשים בלבד. זאת הצגה יפהפייה של מחזה מחריד. ה"חרדיות" כאן היא מסכת תיאטרון
מוצלחת על פני מצבן הזועק של מיליוני נשים מול עולם אטום, בו שולטים גברים. נקודה.
**********************
מחר זה עוד פעם י"א באדר (ב'). אנחנו עדיין בעסקי
נשים. שתי קלנועיות-חמורית לאחור ציינו
שעד שלא נצייר אחת, דבורה דראכלר, וגם נחשוב עליה בקול רם – היא לא תסתלק לנו
מהראש. אז ציירנו שלשה בדים עם העלמה דבורק'ה.
באחד רואים אותה (על פי תמונה מהאינטרנט) וברקע שני קברים – שלה ושל שרה
צ'יז'יק. כתבנו שם שדבורה דראכלר היא גיבורה אמיתית.
בעוד ציור היא קצת כועסת ויש שם שני הקברים וגם כמה מלים
ממה שכתוב ב"יזכור" המקורי, שכתב ברל ושהופיע ב"קונטרס" של
פועלי ציון. בשלישי היא מביטה למעלה, אל
מבצר תל-חי ויש שם את החלון של החדר איפה
שהיא נהרגה וגם כאילו שיר י"א באדר (שיר שאף אחד עוד לא כתב ואף אחד גם לא שר).
הצענו למשכן לאמנות בעין –חרוד, למען הציונות והפמיניזם,
לתלות את הציורים בשבת, י"א באדר, ולהוריד ביום ראשון ודי. לא הסתדר.
ננסה לתלות במבואה של החדר-אוכל של יזרעאל. מקום בהחלט מכובד. גם בשבילנו ואנחנו מקווים – גם בשביל דבורה.
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה