יום חמישי, 30 ביולי 2015

משורר לא צריך בית. (144)


החמוריות המקלנעת לא נגמרת בשין גימל של חצרנו הצנועה. לא רצוי אבל עובדה.   פלונטר הקניונים של גן-שמואל גם הוא אתר ידוע ופופולרי לחלוטין במקומותינו.  תמיד אפשר לעצור שם בדרך לנכדים בשביל לקנות משהו שהאישה לא הספיקה בעפולה.

בשבת גשם אחת עצרנו שם. האישה נכנסה לקנות.  אנחנו התכוונו להישאר על יד האוטו  בשביל קפה מהתרמוס, בשביל פאף מהמקטרת ובשביל להתעצבן בשקט.   מיתון שְׁמִיתוּן, החנייה בקניוני גן-שמואל הייתה מפוצצת.  אנחנו נאלצנו להסתפק במקום האחרון, על יד איפה שפעם היו קרוקודילים.  כמו שיצאנו היו צעקות.  אישה עם פורד פוקוס נחסמה בתוך איי החנייה על ידי רנו טרנטע. אין יוצא ואין נכנס. הילדות של האישה יצאו וניסו לכוון אותה לצאת מאיפה שאי אפשר. הן חטפו ממנה צעקות שאי אפשר לצאת בלי לדפוק את האוטו החדש ומה יהיה.

אנחנו לבשנו עוז והצענו לאישה שתפסיק למרוט את השערות ושתטפס עם האוטו על האי-חניה ושתרד ישר לכביש מהצד השני.   ראו עליה שהיא משוכנעת שחמור עם משקפיים וזקן לבן, מקטרת, כיפת צמר ופרצוף מפחיד – הוא בטח או משוגע או מחבל מתאבד.  היא לא התכוונה לשמוע מאתנו כלום ונסגרה באוטו.   כמה דקות של חוסר גאולה טוטאלי חלפו  והיא הציצה בנו שוב. רמזנו לה לפתוח את השמשה ואז נגיד לה מה לעשות. היא פתחה חצי סנטימטר ודרך זה אמרנו לה שהאוטו שלה – יש לו תחת גבוה מהכביש. אז שתיקח רוורס ותעלה ככה מהצד על האי תנועה.  אחר כך שתכניס לראשון ושתרד לאט לאט בצד השני. או טו טו  ואו-טו-טו היא הצליחה ואמרה תודה ונעלמה לחופש עם הילדות שלה.

תפשנו עשן להירגעות. פתאום שמענו כזה היי! רגע!  מרחוק הגיע בחורצ'יק עם קרחת וג'ינס וניירות בידיים ואמר "שלום אתה עם הזקן והפַּיְיפּ והכיפה נראה לי רציני. אני רוצה שתקנה אצלי שירים.  פעם הייתי מנהל בנק וזרקתי את זה. עכשיו אני רק כותב שירים. עשר שקל מספיק.  רצוי יותר."   הבחורצ'יק התגלה כבן שבעים ואחת.  שאלנו אותו איך זה להתרוצץ בחניונים של הקניונים ולמכור שירים לכאלה שחונים כל כך רחוק על יד איפה שפעם היו קרוקודילים?  הוא אמר שזה כיף.  אמרנו לו: "בשביל שאנחנו לפעמים גם כן קצת משוררים קח עשרים שקלים ושתדע לך שהמחשבה לעמוד ולמכור ככה שירים, מסמרת לנו את הזקן.

הוא שאל איזה שירים כתבנו.  שרנו לו אחד שיש ברדיו.  הוא לקח את הטלפון שלנו והלך למכור עוד שירים.   למחרת קיבלנו צלצול מאיזה עמותת יוצרים בני חמישים ומעלה שמוציאים עיתון בתל-אביב.   בשולי אחד מדפי שיריו של הבחורצ'יק היה שִׁירְצִ'יק בזו הלשון:   "משורר לא צריך בית. בית צריך משורר".  מאת אברהם שיין.    לא מתאים לעידן הכלכלה הגלובלית אבל נשמע  לא רע בכלל  בשביל חניון בקניון בשבת גשם.

                            בקלנועיות חמורית

                    אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה