יום ראשון, 26 ביולי 2015

מהחיים, אבל לא ממש מהמציאות. 86


וקודם ממה שממש לא קשור לאף אחד מהקודמים:  גם לא לירושלים של זהב ולכל החגיגות שכולנו עושים לה, בכל ימות השנה.  וגם לא לזה שבימים אלה, גם חדרה זה לא נושא לבדיחות,  מילא.  ולהסולחים תהייה עדנה.   

תשמעו סיפור: אדון ליאון, זה מירושלים, שכל הנשים היו עושות לו כבוד וקמות בשבילו באוטובוס, האדון ליאון הזה, הודיע, יום אחד, לשני אחיו, שהוא נוטה למות.  במהרה.   בקשתו האחרונה של אדון ליאון משני אחיו, הייתה :  להיקבר  דווקא בחיפה, על יד אשתו  המנוחה.

בלי לבזבז זמן, הלבישו האחים את אדון ליאון בחליפה שחורה שדומה לפראק, ענבו לו פפיון סביב הצווארון, חבשו לו כובע בורצלינו משופרא וגם נעלי לכה שחורה, הנעילו לו.   אחר כך הלכו אתו לרכבת, קנו שלשה כרטיסים לחיפה ונסעו.  מתישהו באמצע הדרך, נזקקו האחים לשירותים. כל אחד הלך לשירותים של קרון אחר ואדון ליאון נותר לבדו בקרון.

עבר הקונדוקטור וראה את הישיש.  ניגש אליו וביקש לבדוק את הכרטיס.   אדון ליאון לא ענה.  הרים הקונדוקטור את קולו.  אדון ליאון לא הגיב.   או אז צ'פּח הקונדוקטור קלות על שכמו של אדון ליאון ותבע בנימוס את הכרטיס.   אבל אז התמוטט האדון ליאון אפיים ארצה.

נבהל הקונדוקטור כשנוכח שהאדון ליאון כבר בר-מינן.  במהירות חשב לעצמו שכולם יגידו שהצ'פּחה שהביא, הרגה את הישיש.    הוא הציץ ימינה ושמאלה.  הקרון היה ריק מנוסעים.  בזריזות  ובלי לחשוב פעמיים, פתח הקונדוקטור חלון והטיל את אדון ליאון החוצה וגמרנו והוא פנה לבדוק את הכרטיסים בקרון הבא.

חזרו שני האחים ומצאו את אדון ליאון איננו.   מבוהלים, מיהרו לשאול אם ראה מישהו את אדון ליאון, איש בפראק שחור עם פפיון ומגבעת בורצלינו ונעלי לכה.  איש לא ראה.   כשהגיעו לקונדוקטור, שאלו גם אותו.    אה !   ענה הקונדוקטור. הזקן עם הפראק והבורצלינו ונעלי הלכה וגם עניבת הפפיון ?   הוא ירד כבר בחדרה.

את הסיפור הזה גם כן שמע אחינו האחד, מליצנים שבבריכת גורדון.    זה  ל פ נ י   שהתברר גם כן שבירושלים, אם אתם הולכים לחתונה בקומה השלישית, אז כדאי לא לשכוח להביא את הצ'ק, או את המתנה.  כי אם תיקברו באמצע החתונה, ואם כוחות החילוץ ימצאו את הצ'קים והמתנות אז שלפחות ידעו שצריך לחפש גם אתכם שם.

בשביעות רצון דשנה, אנחנו חשים צורך לשוב ולהלל ולשבח את חגיגת השבועות השתא, אצלנו.    אמנם לא היינו במופע המוסיקלי, אבל הארוחה על הדשא, שהיה בה הכל הרבה אנשים והרבה ילדים נחמדים, אוכל טוב, שקט פסטורלי ושפע שירי גבעטרון, הייתה בימים טרופים אלה, אירוע יוצא דופן. הפתעה מהחיים בלי קשר למציאות.  בעיקר מפני שגם אף אחד לא נדרס על ידי אוהדים.   גם חגיגת הביכורים בשדה הייתה מאורגנת כמו שצריך. הדור העכשווי של הרקדניות, מלבב, יודע לרקוד ובעיקר: מורכב מיפהפיות, תאווה לעיניים, שנראות יוצא מן הכלל בתלבושות של ריקודי עם.

בימים טרופים אלה,  של הפרטטומניה ר"ל, כל המרבה להראות  ולהשמיע באזני כל, ש ז ו  ה י א  ארצי ושדותיה וששיר העמק עדיין מצלצל, הרי זה משובח.  בעיקר, שאפילו הראו לנו וגם הזכירו לנו מה זה  בכלל חרמש ומי בכלל  עוד ידע לקצור בו.

פעם פעם, היינו אנחנו, באופן אישי, תקועים עמוק בתוך ייזום וארגון כל הבלגן של חגים ביזרעאל.   בלי למצמץ, אנחנו יכולים לציין שהיום, כל זה מאורגן ומצויד ומבוצע הרבה יותר טוב מאשר אי פעם, עם המון אורחים והמון טוב על הלב, בלי עזרת היעילות הרווחית והגואלת של משיחיות ההפרטה.


תהייה  חגיגת שבועות גם בשנה הבאה ?


בחג שבועות תעשה לך, דהשתא, היו גם המון גבינות מתוצרתנו. בהחלט טעימות לחך וכל הכבוד לצוות המחלבה, או המגבּנה.  לעומת זה, ביקר אצלנו אחינו השני, שהגיע לחג וגם הביא אתו תבנית של רגל קרושה, ישר ממתתיהו בפלורנטין. והייתה לנו חגיגה בחצי חלב וחצי בשר.    כמו שנאמר במחוזות ילדותנו:  "די בעסטע מילעחיקס, איז  א שטיקעל פלאייש"   (הטוב שבמטעמי החלב חתיכת בשר).

               בקלנועית חמורית

                    א מ ן .



אין תגובות:

פרסום תגובה