יום שבת, 25 ביולי 2015

על "רהיטי העמק" שלא היה ולא נברא. 49

ההווה מרגיז.  העתיד מפחיד.  רק עם העבר אפשר איכשהו לחיות בשקט.  כמה פעמים כבר אמרנו את זה ברשימותינו?  קדחת זה הועיל.  רק לא בכוונה השארנו לרגע את הרדיו בסטודיו פתוח, מה שאנחנו נמנעים מלעשות בעת האחרונה, בקנאות מרובה,  והופ ! כבר הצליח הרדיו לתקוע לנו את זה שוב פעם ישר לתוך האוזניים, ולהביא לראש את הסעיף.

אתמול בחדשות שש,  ב"קול ישראל",  הודיעה הקריינית נעמי דליות, לכל האומה,  ש 70%  מחברי התק"ם מעדיפים הפרטה ורוצים להיות סתם "ישוב קהילתי " וכיו"ב.    זה צוטט ממחקר שעשה המכון לחקר הקיבוץ (מה האחוזים בתוך הקמפוס של המכון הנכבד הזה?). 

ל70 האחוז האמיצים הנ"ל ובעיקר ל 30 האחוז  האחרים, הנותרים בסדום כעגלים המובלים לטבח ושעלולים למצוא את עצמם (כמונו) מופרטים אפיים ארצה ועל הפנים, מוקדש הסיפור הזה:

עם  בוא הימים הנוראים  ולקראת ראש השנה ויום הכיפורים, מזדרזים תושבי  ק"ק  העיירה לדאוג למקום תפילה יאה ונאה בבית הכנסת.    גבירים שמשלמים  יותר, יושבים סמוך לתיבה.  פחות אמידים בספסלים  שבתווך.  עניים שאין ידם משגת -  בספסלים האחוריים .  אבל כולם משלמים, ולו משהו.     כל אחד לפי כיסו  ויכולתו הכלכלית.  אין תפילת חינם. מי שלא משלם כלום יוצא בחוץ (בלשון המר"ן).    זהו, כנהוג ברחבי כל העם המאכלס את בתי הכנסת מיום שחרב בית המקדש.

עם בוא ערב התקדש החג, נוהרים כל תושבי העיירה לתפילה.   בפתח בית הכנסת ניצב הגבאי שמעריל, שהוא גם גברתן, בלי עין הרע,  לבדוק שהכל כשר בסדר  הנכנסים.  לפתע מבחין  הגבאי ביענקעל הקבצן, זה שאין לו אף פעם רבע זלוטי על הנשמה, בטח שלא לקנות מקום תפילה      ב ת ו ך   בית הכנסת.  ויענקעל הזה מתכוון להיכנס גם הוא, פנימה.    נועץ  בו שמעריל הגבאי זוג עינים רעות ,שמבטן מבשר גם רעות,  וגם  טלטלת שיכורים מבית מרזח ר"ל.

 אבל יענקעל מקדים תרופה למכה ואומר, בדחילו: אני רק רוצה להיכנס ולהגיד משהו דחוף לאחי, שבפנים.   אחרי הרהור קצרצר משיב לו שמעריל הגבאי:   אתה נכנס למשך דקה אחת.  אחרי דקה אחת אתה יוצא וזהו.    וחסר לך שאני  ת ו פ ש   אותך  מ  ת  פ  ל  ל  !

( אנחנו לא ממציאים בדיחות.  את שתי  הבדיחות, במסווה של סיפורים, שהבאנו ברשימות האחרונות, שמענו מאחינו ששמע אותן מראובן שפר, מותיקי רביעיית מועדון התיאטרון, בבריכת גורדון, איפה ששניהם מתרחצים בכל בוקר ובכל ימות השנה)

                                      ========  

בערב חג החמישים ושתיים, יצא לנו, על פי הזמנת ועדת החג, לומר "קדיש" באזכרה  לכל תושבי בית העלמין.      שוכני עפר יש שם כבר למעלה ממאה, כך אומרים.   חברות וחברים שעודם בחיים, עד מאה ועשרים, היו שם כארבעים בלבד.   השוואת המספרים עשתה לנו, משום מה, איזה טוב על הנשמה, אפילו שבננו אבנר,  גם הוא בין דיירי המקום.

כזה הפרש קורה  ב א מ ת   רק במקום שקיים כבר חמישים ושתיים שנים אמיתיות.   

היה יפה ומרגש. עציץ על כל קבר ופרחים וגם דברים מן הלב.  נוגעים  עד כדי דמעות  היו צלילי "עם ערב במרומי גבעה",  שעיבד סטס וניגנו ,הוא ואנה, בביצוע היפהפה.   מלים כמו: "..מישהו על הגבעה, בודאי תמיד נמצא", לובשות, במעמד כזה ובמקום כזה, משמעות, עליה לא חשבנו בשנת 1963  כשחיברנו את השיר ואת המנגינה, לחג החמש-עשרה.     תודה לכל המארגנים במלאכת הקודש הזאת.

                                      ======== 

בעלונים שמלפני כמה זמן היו חזיזי דיאלקטיקה בענין תעשיות מי הקים ומי לא ומתי. אבל רשימת כל התעשיות שכן היו או  שלא היו ביזרעאל, מתחילה הרבה קודם.   במחילה מכל הניצים, נספר במילותינו מה שלדני הרפז היה להגיד בענין:

כשעוד היינו בכפר ודני היה גזבר ועסקי התעשייה היו רחוקים מאיתנו כמו כוכב מרס, יצא לדני להיקלע לבית חבר הקבוצות דאז, ברחוב ברנר 4, שם פגש בו החבר חנן יבור מקב' כפר המכבי (ולימים שגריר ישראל בגאנה )  שכבר אז היה מאכער לא קטן.

אמר חנן יבור לדניאל הרפז, תשמע, יש איזה יהודי אמריקאי ששמו סטולרסקי.  הוא מנהיג חשוב מאד באיגודים המקצועיים באמריקה והוא רוצה לתרום לקיבוצים איזה מפעל מודרני לייצור רהיטים.  אמריקה.    אתם מעוניינים ?

דני הנהן לחיוב עוד לפני שחנן יבור גמר לדבר.   "אז הנה הכתובת. תשלחו לו מכתב כמו שנהוג וכמו שראוי" סיים חנן יבור ונעלם.    השמחה בליבו של דני היתה גדולה, שכן עתידנו הכלכלי יהיה מובטח מעכשו לשנים רבות, אבל השמחה נמהלה בספק עצב ,ספק מבוכה.   באמריקה מדברים מין של אנגלית.  גם במכתבים.     ביזרעאל של אז לא היה אפילו אחד או אחת שידעו אנגלית יותר  מ   b  for natives”  “Reader  1—  וזה לא הספיק.

דני הסתובב ברחובות תל-אביב, עד שהגיע ללילינבלום, ששם יושבים כל כותבי הבקשות למיניהם, עם מכונת כתיבה מצלצלת בסוף השורה, כמו אצל הגששים בירושלים.  כה וכה, עד שראה אחד מתחת למדרגות, כמקובל, ושאל אותו אם הוא יכול לכתוב בשבילנו מכתב באנגלית לאמריקה.     "איך ידעת להגיע ישר אל האיש הנכון ? "  שאל ההוא בפליאה.   "יללה, אתה תגיד בעברית שלך מה שאתה רוצה ולי זה יוצא כאן באנגלית שכותבים אותה לממשלה הבריטית בכבודה ובעצמה."

דני לא זוכר מה שהיה כתוב שם. רק  את זה שבמקום "בית חרושת" או "מפעל"  היה כתוב שם בפאר ובהדר  :      INSTALLATION”"  , שפירושו במילון -  חנוכה, מילואים או התקנת מכונה.
(כיום, עד כמה שידוע לנו, משמשת המלה לכל סוגי המיצבים האמנותיים למיניהם).

את המכתב הזה טרח דני להראות לחבר חנן יבור.  ההוא קרא וחייך ואמר, מילא שיהיה. את המכתב הזה שלחנו לפני 52 שנים.    עד היום לא קיבלנו תשובה מהאדון סטולרסקי ההוא.  זה למה יש לנו גם מפעל לרובוטים של בריכות וגם מפעל לזיווד וגם מפעל להרכבת כבלים קואקסיליים,  אבל  אין לנו מפעל לייצור מודרני של רהיטים, נוסח אמריקה.

וככה זה נשמע, יד שלישית.
                                                              בקלנועיות חמורית

                                                          א מ ן .

 ש

אין תגובות:

פרסום תגובה