יום חמישי, 30 ביולי 2015

על שלושה נורמלים עלואחד משוגע בצריף (141)


לפני ארבע וחצי שנים חגגנו יומולדת חמישים לקבוצת יזרעאל.  לתוכנית האומנותית של החג הזה היו שתי גרסאות.   בזאת שלא ראינו – היה מערכון קצרצר על פי פרוטוקול מזכירות מישיבה שהתקיימה מתישהו  ביום השלישי או הרביעי של מלחמת ששת הימים.  זה היה בצריף השוודי שעמד איפה שעכשיו יורדים במדרגות למבואה של החדר-אוכל.

בתוך החדר של המזכיר היו שתי בחורות מבולבלות שלא ישנו כבר שבוע ושני בחורים המומים שלא ישנו כבר שבועיים.  בגרסה הנ"ל קוראים להם תרזה, יענקלה, מירה ואיציק.  מחוץ לחדר של המזכיר הייתה מלחמה.  במקום לקחת סיפור ולעשות ממנו דיאלוגים, שזה מה שאנחנו נהגנו לעשות פעם, אנחנו לוקחים את הדיאלוגים ועושים מהם גם סיפור לקלנועיות החמורית:

איציק התעצבן אז וצעק למזכירה הטכנית, בצד השני, שתתן לו את הקו לפחות לשיחה אחת מפני שגם אצלו יש מלחמה.  ההיא צעקה לו דרך הקיר בחזרה שיש עשרים ושבעה חיילים על המרפסת שמנסים לצלצל הביתה שלהם ולהשאיר לו אות חיים.    איציק צרח לה שתיקח מהם את המספר ושתצלצל אחר כך. המזכירה הטכנית בצד השני של הקיר צרחה עליו בחזרה שהיא לא לוקחת שום מספרים משום חיילים.אחר כך היא התעלפה מצחוק ומחוסר שינה.

איציק שאל את הנוכחים אם יש מישהו שיודע מה עם דורית פינק  וחנה לואיס שבמקום ברמת-דוד אז דווקא בהן פגע טייס ירדני גיבור.  יש שמועות שאת ה"האנטר", החתיכת דרעק הזה, הפילו.  מירה פיהקה וטענה שחנה ודורית בסדר. יש  רסיסים באוזן וגם בטוסיק (של מי?) ושהבית-חולים נערך למאות נפגעים אבל הוא כמעט ריק.   איציק שאל מה עם "סולל- בונה"?  הוא ראה שהם כבר פה ומה הם עושים.  יענקלה סיפר שסולל-בונה מפרקים את הגג של החדר-אוכל. את הקוטג'ים והבתי ילדים עזבו בינתיים.  בחדר האוכל אי אפשר בכלל לאכול.  איציק הציע שימשיכו לאכול במקלטים ותחת העצים. כבר קיץ וזה מה יש.  

פתאום הטלפון צלצל. איציק הרים את השפופרת והקשיב ואמר להוא ,"רגע אחד", וסיפר לחברה שזה טלפון ממישהו מהסוכנות או ממשרד הפנים בלוד.  מה לוד?  שמונים מתנדבים מניו-זילנד ומאוסטרליה ומדרום-אפריקה נחתו עכשיו בשדה התעופה.  הם מתעקשים להגיע דווקא ליזרעאל. חלק מהם היו פה פעם במכון.

יענקלה בלע פיהוק והעיר שזה טירוף.  כל יזרעאל זה מאה וששים נפש, ששליש מהם בכלל במלחמה.  עכשיו אין פה איפה לגור,  אין גם מה לעשות עם עוד שמונים ושיתנו קצת לישון.    איציק נבח אל תוך הטלפון שיצלצלו בעוד חצי שעה עוד פעם. הוא התרה בהוא שלא יעז פתאום, סתם ככה, לשלוח את אף אחד וטרק את השפופרת.   תרזה התעוררה מאד ושאלה איך ומה פתאום יקלטו פה שמונים אנשים?  מה עם דיון באסיפה על זה? במזכירות? והמון החברים נמצאים במלחמה ומי  שפה גם עושה מלחמה או מת לישון.

עם היד על הטלפון הטרוק נבח איציק בקול לא נחמד:  נכון שאין איפה לגור פה? נכון שאין איפה לעבוד פה?  נכון ששום דבר אין פה?   גם יענקלה וגם מירה וגם תרזה פקחו סימולטנית עין תורנית וענו:  "אין ואין ועוד פעם אין" . איציק חייך באופן מגעיל וסינן בין השיניים: "אבל יש פה מאה וששים נפש אחרי תשע-עשרה שנים של להיות קיבוץ קטנטן לנֶצַח, מורשת חֶבֶר הקבוצות הַפִּיצָ'לֶה –  לתפארת ?"

מירה קמה ואמרה שהיא לא יודעת מה איציק השתגע ומה הוא מבלבל את החצילים. היא הודיעה שהיא הולכת לחלוב ברפת. מישהו גילה שהיא וְחַיוּתָה היו רפתניות בנח"ל.  שתי בחורות שעשר שנים לא ראו פרה ועל מכון חליבה הן רק שמעו מרחוק – הולכות לחלוב במקום ששה רפתנים. מי יחלק אוכל לפרות?  הילדים מהגן? "אני הלכתי" הודיעה מירה ואו  טו  טו  הלכה. 

אבל אז הטלפון שוב צלצל ואיציק הרים והקשיב ואמר לַהוּא: "תשמע חבר. אתה תשלח הנה עכשיו את כולם. את כל השמונים. קדימה!"  יענקלה, תרזה ומירה נדבקו לקיר מרוב תדהמה.  איציק טרק את הטלפון וחירחר דיבורים כמו:   "שארבעים יישנו על המרפסות של הבאסינים ובצריף השרוף! שעוד ארבעים אולי בקצה השני של הלול וגם על הדשא!  לאכול שיאכלו עם כולם תחת העצים!   אם הם יבואו – נקבל מהסוכנות גם פינת נוער.  אני תופש תחת  בלעדי על השיגעון הזה.  תתלו אותי כמה שאתם רוצים אבל מהיום אחרי הצהרים יש פה מאתיים וארבעים נפש, לא איכפת לי מי,  שהם הסיכוי האחרון שלנו, פעם אחת לתמיד, להפסיק כבר כן להיות או לא להיות." !

 וזה סיפור שמוצאים כשמחטטים בניירות ובמוח שאת שניהם כבר מזמן היה צריך לזרוק.



                                      בקלנועיות   חמורית

                      אמן.
                                     



אין תגובות:

פרסום תגובה