אנחנו כבר בני שבעים שנים. חמישים מתוך זה, אנחנו לוקחים
כביסה מהמחסן בגדים ביום ששי בצהרים וזורקים כביסה ביום ראשון בבוקר. לא חשוב איך זרקו כביסה פעם. היום, כשאנחנו מגיעים למכבסה (עם הקלנועית)
ועולים במעלה החמורים החדש (למי שיודע מה זה) שאסור לנסוע בו בקלנועיות והחמור דווקא כן מקלנע שם בעלייה, אז ככה צריך
לזרוק את הכביסה:
פותחים את הדלת ונזהרים שהיא לא תיסגר עליך ועל הצרור
כביסה שלך. אחר כך עוקפים או מדלגים על
הר של צרורות כביסה שמושלכים על הרצפה קרוב לדלת. את הצרורות האלה ערמו כאן עשרות
בעלים מטומטמים שהנשים שלהם אמרו להם: "תִּסְחוֹב את הכביסה למעלה אבל אל תיגע. רק אני יפרק אותה לתאים כי אתה לא מסוגל לדעת
מה זורקים איפה."
אם עושים טררררר.. עם העיניים על האפשרויות מה לזרוק
איפה, מתברר שיש (!?) כתובת לכל חתיכת כביסה: גרבי עבודה. גרביים כהות. גרביים
בהירות. בגדי עבודה. מעילים שקי שינה שמיכות שטיחים. סינטטי בהיר. סינטטי כהה.
סוודרים. כותנה טריקו כהה. כותנה טריקו
בהירה. טריקו לבן. מגבות בהיר. מגבות תחתונים כהה. מצעים סינטטי בהיר. מצעים
סינטטי כהה. חיילים. מצעים כותנה לבן, בהיר. חיילים מדים. ילדים.
אנחנו מתנחלים תמיד מול התא של המגבות כי שם זה עיקר
העבודה ומשם אפשר להגיע, בלי לזוז, אל רוב המטרות. ככה זה היה בשנים האחרונות. אבל עכשיו כל הטקס הוא דילמה אחת גדולה. למשל,
דָבָר, דָבָר:
איך גרבי עבודה?
אנחנו עוד משתמשים בגרבי עבודה שלא זרקנו עשרים שנים, אבל אנחנו כבר לא,
בדיוק,עובדים בעבודה אמיתית. אז איפה
לזרוק גרבי עבודה שגורבים אותם לא לעבודה?
הסידור לגרביים כהות לחוד ובהירות לחוד, יחייב אותנו (יותר נכון את אשתנו)
להצטייד בעוד שקיות רשת לכביסה, אבל עם
ריץ'-רץ' ! בבקשה! להתיר את אלה עם השרוך, עולה לנו בבריאות הנפש והציפורניים. אולי אפשר
להחליט להשתמש רק בגרביים כהות (כהים?!) ולחסוך את הצרה הצרורה הזאת.
ואיך עם הבגדי עבודה?
מה שכִּנוּ פעם "בגדי עבודה" נהייה, לפי מה שרואים פה על
הבני-אדם, נחלתם הבלעדית של מוסכניקים ושל רפתנים ואולי של עקיבא. כל השאר, עובדים
או לא, לובשים כל מה שבא להם גם לעבודה וגם לאחרי העבודה, אותו דבר וזה בלבול אחד
גדול אפילו בשבילנו, שאנחנו עובדים קשה מאד וקורעים את התחת בענף "גיל
הזהב", עשר שעות ויותר ביום.
מעילים שקי שינה שמיכות ושטיחים - טוב מאד וגם ברור. כמו פעם.
סינטטי בהיר וכהה:
מה זה? אף פעם לא הבנו. אם היינו
מבינים בזה, אז בטח הינו משתגעים מקנאה לשמוע את פלונית פוטטת לחברתה:
"תשמעי, יש מבצע בעפולה. אני קניתי בחצי מחיר שני סינטטיים שמכסים את הטוסיק
וכל רגל לחוד ושלש חצי סינטטיות חצי כותנה, שמכסות את הציצי ומשאירות את הפופיק
בחוץ". סתם חולצה וסתם מכנסיים לא
קונים היום כי אין כתובת במכבסה לזרוק אותם לכביסה.
אפשר לזרוק סוודרים באופן לגיטימי. איפה אפשר לזרוק כפפות מצמר? מעיל מצמר? שַׁלִיק מצמר?
כובע גרב עם פונפון מצמר? ובכלל
צמר?
למה מתכוונים בכל סוגי ה"טריקו", כהה, בהיר
וסתם לבן? מה זה בכלל טריקו? לידיעת כולם:
במילון אבן שושן נאמר בערך "טריקו" כך: אריג העשוי חוטי צמר או
משי או כותנה בשיטת סריגה מכאנית (מתברר גם שמקור המילה הוא מצרפת ולא מפולניה).
אם התחתונים שלנו עשויים ממשי והגופייה מניילון אז איפה לזרוק? הלא כאן הטריקו, זה רק מכותנה? ושיעזבו אותנו ממה שעשויים היום סדינים
וציפיות. שלא יקראו להם "מצעים". שרק יכתבו בדיוק איפה לשים אותם,
אלסטיים או לא אלסטיים. ודי.
מה שהכי לא ברור זה התאים שכתוב עליהם: "חיילים",
"חיילים מדים" ו"ילדים".
מה זאת אומרת? צריך לזרוק שם לחוד,
חיילים בלי מדים וחיילים עם מדים וגם ילדים?
אנחנו זוכרים(במעומעם) שחיילים זורקים לצבא ושילדים זורקים לבית ילדים.
מה יהיה? נמשיך
כמו תמיד לזרוק לפי הרגש ושעובדי המכבסה ישברו את הראש?
בקלנועיות
חמורית סינטטית
א מ ן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה