אנחנו, דווקא בימים טרופים אלה, התלכלכנו בסטודיו בלצייר עוד פעם את המעיין. לא את זה של היום ששופץ ושוכפץ, אלא את זה שהיה שם פעם. אנחנו עוד יכולים לעשות את זה מפני שיש לנו אוסף אדיר של צילומי נוף, מיזרעאל וסביבתה, אוסף שמשפחתנו ומצלמתנו הפיקו לטובת זה שנוכל לצייר הכל בסטודיו, ולא נהייה כמו איזה כל ואן –גוך, שנסחב אל כל פיסטין עם כן הציור על הגב.
זאת
העבודה מספר 523 בקטלוג האקריליקים שלנו. מטר על שמונים
ס"מ. רואים שם מים ועצים וקצת מהבור שאיבה שיש על יד בית המשאבות. אנחנו ציירנו את המעיין עשרות פעמים ורק מזה
אפשר לעשות תערוכה שלמה. לכל אחד שבא
לכאן, ובטח שלכל מי שנולד פה, יש את הזכרונות הפרטיים שלו מהמעיין ה ה
ו א.
גם לנו יש כמה, מכל מיני תקופות. בהתחלה הייתה במעיין משאבה קטנה ומצ'וקמקת.
בעזרתה שאבו מים למעלה, למיכלים המרובעים שהיו על מגדל עץ בסביבת המתבן הדרומי
שברפת. גם את גן הירק הראשון, ה ה ו
א , השקו בעזרתה. כשהכל גדל והיה צריך לשאוב מים למגדל המים
החדש וגם להשקות את הגן ירק של "ייצור ופיתוח", היה צריך לשים משאבה
גדולה וחדשה.
בשבילה
היה צריך גם לוח חשמל חדיש, עם כל מיני אוטומטים. ובכלל,
גם היה צריך כבר יותר קילוואטים של חשמל. אבל חברת החשמל הודיעה שלא תחבר עוד שום חשמל
לשום מעיין. למה? מפני שקירות בית המשאבות היו מסתם בטון.
לוח
חשמל תקני, חייב להיות על קיר מטויח. כמו
שצריך.
זה
מה שהודיעו פה למישהו.
וזה
בדיוק מתי שאנחנו היינו מרכז הבניין (ענף של איש אחד) בפעם הראשונה, וזה מתי שעוד היו עושים הכל לבד, בלי פועלים,
וזה מתי שאמרו לנו ש א נ ח נ ו צריכים לדאוג לעניין הטיח. "אבל אנחנו לא טייח" ,אמרנו
אז. "אתם הטייח הכי טוב שיש היום
במשק", השיבו לנו (מוישה'לה ?
דני ? לא זוכרים מי).
ואז,
בבוקר קיץ נאה ומבורחש להפליא, אחד, מצאנו את עצמנו זרוקים על יד המעיין, יחד עם
זיפזיף ומלט וקצת סיד שרוף וטורייה ודליים וגם מריצה ישנה בשביל לערבב בה טיח ועם
הבטחה שמתישהו גם יביאו לנו ארוחת צהריים.
יום
שלם עבדנו בפרך בתוך בניין המשאבות, על פיגום מאולתר מסולמות ומקראשים. בהתחלה
עירבבנו המון זיפזיף ומלט ומים וקצת סיד.
את זה מרחנו וטייחנו בעזרת כל מיני כלי עבודה שגירדנו ושקוראים להם
"מאלץ'" ו"פאצה" ("באצקה" בלשון פועלי היום) .
אחר כך עירבבנו מעט מאד מלט וזיפזיף והרבה סיד
ומים ועשינו "שליכט", שזה השכבה השנייה של הטיח. את זה מורחים טוב, טוב ואחר כך משפשפים עם פאצה
קטנה שעליה דבוק "פילץ" (לבד עבה) וככה מתקבל טיח.
זה
מה שידענו לעשות. בסוף היום עבודה, שבמשכו
לא ראינו נפש חיה וגם לא ארוחת
צהריים, היה שם קטע של קיר מטויח. לא כל
כך ישר אבל עם טיח משובח. קטע בגודל
2x2 מטר, מהתקרה ומטה, בצד צפון-מערב של בית
המשאבות.
אחר
כך סיפרו לנו שחברת החשמל שבאו לבדוק את העבודה, ציינו שכזה טיח הם לא ראו ושכל מה שהם דרשו, בעצם, היה טיח מלט
"גלאנץ", שזה לא מי יודע מה עבודה. הטיח המשובח הזה, מעשה ידינו לתפארת,
קצת הצחיק אותם, כי בכזה טיח גרים אנשים.
לא משאבות חשמליות.
שנים
הרבה, אחרי שבטל קורבנו של המכון שאיבה, עוד היינו מזדמנים לבדוק עם הטיח ה ה ו א
עוד ישנו. זה לא היה פשוט כל כך
להגיע לתוך בית המשאבות. היה צריך לפלס דרך בתוך ג'ונגל הבמבוק, לדלג על
מקווי מים ועל גזעי אקליפטוסים שהחליטו לצמוח הוריזונטאלית דווקא שם. גם ללכת על עיוור במים מסתוריים בתוך הבית,
כשאתה לא יודע במה תיתקל.
והוא
תמיד היה שם, הטיח הזה. כמו חדש. ככה עד ששיכפצו את כל המקום וכיסו גם את הטיח
החשוב הזה וגם מכל המעיין עשו משהו אחר
בכלל.
כמה יודעים שמעיין יזרעאל הוא קצה הגבול המערבי של תפוצת
ה"אמנונית- יוסף "? כשאשתנו למדה ביולוגיה, אז היא עשתה עבודה
מדעית על זה. ה"אמנונית- יוסף",
זה דג בגודל כלום שנמצא במים של המעיין
יחד עם דגיג אחר בגודל גורנישט, שקוראים לו "עגלסת" (מפני שיש לו לסת עגולה).
כמה וכמה פעמים נסחבה אשתנו עם
הבעל ועם כל הילדים לבדוק מה נשמע
אצל ה"אמנונית- יוסף" ? וזה היה
אחאב בננו (שעכשיו הוא אביו של נכדנו השמיני, אופיר) שהגדיר, אז, באחד
ממסעי ההרפתקה המדעיים האלה, את עניין הדגים,
בפסקנות: "יש שני סוגי דגים. יש אלה
ש א נ י יכול לאכול אותם ויש
אלה שיכולים לאכול א ו ת י " , זהו. יותר אין.
כשהיינו
שוב בריכוז בניין, לפני תשע עשרה שנים, נשבר הגשר שמעל לתעלת המעיין ואי אפשר היה
לעבור שם. ירדנו עם המון חומר ופועלים
וטעפאלע ועשינו שם גשר רחב ועבה מעל לתעלה, שסמי-טריילר יוכל גם לעבור. זה היה בתקופה של אחרי שריפה גדולה גדולה.
לא היה אז שום במבוק. בכלל לא היה
שום דבר בין הדרך לבין הבית של המשאבות.
אנחנו
זוכרים שניתן היה לראות בעין בלתי מזויינת, אלפי חרסים מכל סוג, צורה, מין ותקופה,
משתזפים שם עד שיצמח הבמבוק הבא. וזה סימן בדוק שהמעיין היה ידוע לא רק
לאוכלוסייה הפרה-היסטורית של הגבעה שעל יד, אלא גם לכל התרבויות מאז עד
עכשיו.
זה
"העין אשר ביזרעאל", שעל ידו רצה המלך אחאב, רק לעשות (כמונו) קצת גן –ירק
ורק להשקות אותו בגראוויטציה, בלי חשמל.
השאר
ידוע.
לא
קשור להקודמים אבל בעניין אחר שגם הוא שייך לציורים שלנו: בזאת, ועקב כמה אי-הבנות, הננו להודיע , באופן
ציבורי -
ל כ ל מ א ן ד ב ע י
!
ברשות
הכלל בכמה מקומות שבקיבוץ (מחסן בגדים, כבלים, מזכירות, ארכיון וגם במספרה) תלויים על הקיר ציורים שלנו, להנאת הצופים, כך
אנחנו מקוים. אלא מאי ? עד שלא סוכם אחרת, הרי שהציורים ה א ל ה
הם בבחינת רכושנו הפרטי. תודה.
לא
קשור גם הוא להקודמים, אבל קשור בקורקבן לתמצית נשמת המקום: בשמחה אמיתית נתקלנו, בעלון האחרון, ב"
על פרחים ועל זבל….בבירת איזבל"
שארני פרידמן נוהג לכתוב מידי פעם בעלון.
פעם הוא היה עושה את זה לעתים תכופות יותר. וחבל שעכשיו פחות.
ככה,
כי שלל הנושאים המובאים ברשימותיו אלה ,של ארני, הם דברים מ מ ש
חשובים , שמתרחשים בעולמה של קב'
יזרעאל.
לכן,
נהנינו מאד לקרוא בעלון את הברכות במסיבת הפרידה לעליזה פקטור. אנחנו לא הגענו לשם
רק מפני שאנחנו סתם דרעקעס, בלי שום תירוצים. מי ששפכה עוד מלח על פצעי חרפת מחדל
הבושה הזה, היתה, בהיסח הדעת, עליזה בכבודה ובעצמה:
בפתק
נחמד ששמה בתא הדואר של רותי ואמן בקר, חוץ ממה שאמרה שם לכולם, הוסיפה בכתב יד:
"תודה על המילים היפים בברכה -
ואמן, תודה על ה"שלום" החם כל פעם שחולפים בשביל! עליזה.
Fare you
well, maidalle . Take care.
בקלנועיות
חמורית
א מ ן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה