יום רביעי, 29 ביולי 2015

על צִלוּם משפחתי, ה'תרצ"ד 129


מי שקרוב אלינו ממש, יודע שבזמן האחרון אנחנו כמעט רק כותבים.     כותבים קלנועיות חמורית וכותבים ספר שאפשר לקרוא לו "רומאן היסטורי", שאולי פעם גם יצא לאור.       לא שורף לנו לצייר ואנחנו כמעט שלא עושים את זה.   חוץ ממשהו אחד שכן ציירנו: 

לפני ששים ושמונה שנים, מתישהו בשבת אחרי הצהרים (כמקובל), הלכו שרה ויוסף בקר, עם אמנון על הידיים, מרחוב זמנהוף, פינת רחוב שטנד, אל צַלְמַנִיָה ברחוב אלנבי, בתל-אביב.  היה מקובל אז, בכל הזדמנות, ללכת לְצַלְמַנִיָה ולעשות צילום משפחתי.  מה שעשו אז, היה להיכנס לצלמניה שפתוחה, כמובן, לצורך זה של הַיִשׁוּב, בשבת אחרי הצהרים.   בתוך הצלמניה, היה תמיד דיקט גדול עם חלון אליפטי באמצעו.  על פני הדיקט, ומסביב לחלון האליפטי הזה, היה ציור.  המשפחה הייתה נעמדת  מול החלון הזה, כשהצלם נותן הוראות איך ואיפה להיות, ומצלם. 

מזה היה יוצא צילום משפחתי, בתוך נוף פסטורלי ומלא תקווה ואמונה בעתיד. בצד ימין ,למטה, יש שמש זוהרת עם המון קרניים, שמעליה יש המון שמיים.  באמצע למטה יש דקלים קטנים ורחוקים, כמו נאת מדבר.   מצד שמאל יש פועל עברי זורע ורואים את הזרעים מתפזרים בכל מקום.  מאחורי המשפחה המצטלמת, יש רקע לבן, שבמרכזו צללית של אריה דוהר ומסתכל לאחור.

בשני צידי הנוף, למעלה,כתוב: "לשנה טובה".  בצד שמאל למטה, מתחת לזורע החלומי, כתוב: "תל-אביב" וגם "ה' תרצ"ד".  זהו.  כל הנ"ל בגודל גלויית דואר, שזה משהו כמו עשרה על חמשה-עשר סנטימטר, בשחור- לבן.    לא התאפקנו, אחרי ששים ושמונה שנים, וציירנו את הגלוייה בגודל של מטר על מטר וחצי. ציירנו ובכינו והִמְהַמְנוּ, שאף אחד לא ישמע:

                                      בְּגַנֵּנוּ הִלוּלָה,
                                      הִלוּלָה וְטְרַהלַה-לַה.
                                      מַה יֵש?  לֹא יּוֹדְעִים?
                                      הַחֲמוֹ-הוֹ- ר  בֵּן שִׁבְעִים.  

                                          בקלנועיות  חמורית
                                              

                          א  מ  ן.

אין תגובות:

פרסום תגובה