יום רביעי, 29 ביולי 2015

איפה אפשר למצוא את מה? 106

 נדמה לנו שכבר הזכרנו  את הארון  של המכונת קולנוע (שניהם בצבע קקאו מלוכלך) שעמד פעם בחדר-אוכל צריף, שם בפינה הצפונית-מזרחית, על יד הלוח מודעות. מתחת למכונה היה מדף.  בלי להתחשב בשביל מה עשו אותו,  הוא נהייה המקום של כל הגופיות המיוזעות, הצ'יזונים שנאבדו, המסמרים והברגים שמפריעים בכיסים, פלייאר שכוח, סתם ניירות משומשים של סידור עבודה ומה לא.   כל זה יבול הנזרקות  והנשכחות של אוכלוסיית יזרעאל ההיא.

בחדר האוכל השני, זה שעכשיו הוא מליון משרדים, ועוד היד נטוייה, היו שני אתרים יפים לתכלית הזאת:    האחד בחדר הכיורים לרחיצת ידיים (זה שתמיד היו בו מים על הרצפה ושכל הקולבים שם, היו כל הזמן תפושים עם "מציאות" שלא נמצאו.     השני היה על (או מאחורי) ספסל האבן ששרידיו קיימים היום משמאל לדלת הכניסה, כשנכנסים.   חוץ מזה שכולם היו יושבים שם, לפני ואחרי, אז  זה היה המקום  למצוא סווצ'רים של ילדים, סנדלים בודדים של ילדים,  שיירי סיגריות, מטרייה קרועה, ברווז אדום מפלסטיק, כובע טמבל בלי מספר, גרביים עם, וכל מיני מכל מה שכבר הזכרנו קודם.

 את  מצב העניינים האלה בחדר-אוכל של היום ,אנחנו יכולים לדעת בזמן אמת. אחרי קילנוע ספיישל בשביל זה.  היום, יום ראשון, כ"ג אייר תשס"ב, חמישה במאי 2002, בשעה 11.00 לפני הצהריים, זה מה יש:  למטה, לפני הדלת אל המבואה, בכנים של המטריות, דווקא לא מצאנו כלום, חוץ מכל האופניים שרובם מהיום ומיעוטם עומדים שם ממזמן, כמו הזוג הזה של אופני פעוט עם גלגלי עזר, שמוט של מטאטא תקוע להם בטוסיק, בשביל שאבא לא יצטרך לשבור את הגב בלָרוץ אחרי הזוועטוט.    

זה מקום אחד שמקובל לכל הפריטים הנ"ל.    מקום שהוא טרֶנד חדש שאליו מחוברים ואתו זורמים כוחות האוואנגארד,  זה כשנכנסים לחד"א מלמעלה, דרך הכלוב זכוכית-אלומיניום.   עוד כשאתם בחוץ, אז יש את הקצה הצפוני של החלון של חדר הוֶונֶציָה, מבחוץ, שכמעט שאין לו סף.  אבל על הכמעט הזה נחות, מאז הגשם האחרון ולמעצבה, עכשיו:  מטרייה אדומה עם ג'ינג'ים שחורים,  מטרייה אפורה עם ידית מבריקה וחולצת טריקו בצבע סגול, לתפארת אוכלוסיית יזרעאל.

אם בסגול עסקינן, אז יפה מאד מצד הג'אקאראנדה, לפרוח בימים האלה ולשרוף את העיניים בסגול משגע. זאת עדות לכך  שיש פה נוף  מטרף.  אבל לא פחות יפה, מצד חולצה סגולה של מישהי, להימצא שם יחד עם כל  הנ"ל.    זה סימן כל כך פשוט וגם מלבב, שזה, פה, מקום ובית של הרבה בנות-חווה ובני-אדם, שמרגישות ומרגישים בכולו, לגמרי כמו בבית ויכולים לאבד ולהשאיר כל דבר בכל מקום.  

                 בקלנועיות   חמורית
                                               

                          אמן

אין תגובות:

פרסום תגובה