יום ראשון, 26 ביולי 2015

על גנבים, על חמורים ועל כלב אחד (74)

לקראת  הבחירות המצחיקות לראשות הממשלה, לכבוד ט"ו -בישבוץ וגם לטובת שנת הנחש שבס"ד יהפוך לדרקון בארץ חינה,  אנחנו תופשים אוויר ולוקחים חופשת סימסטר.  חופשה וגם פטור משום  רצינות מיותרת.

בהזדמנות זו:  מישהו סחב לנו את השטיח גומי מהקלנועית.  זקנים צריכים שטיח גומי לרגליים שלהם, שנחות על רצפת קלנועיתם. בשביל זה נתנו יחד עם כל הקלנועית את השטיח גומי הזה.  הוא בטח לא עולה יותר מכמה שקלים, אבל הוא מאד חשוב.   קצת מצחיק לחשוב שמישהו פשוט הולך וגונב את החת'כת גומי הזאת.

אבל מה ? היום הכל הולך.  הפרטה, קונדומים בתשלום בכלבו, תביעת מגרש מהממשלה בגלל שעל האדמה שלה, בקיבוץ, גידלו מישהו בלינה משותפת והוא יצא מזה אינווליד בנפשו ומגיע לו בגלל זה דווקא מגרש ל"בנה ביתך" כמו שצריך.    הכל הולך. 

גם בחירות כלליות לרה"מ שאף אחד לא איכפת לו מהם באמת, חוץ מאלה שיעופו מהמשרה ומהוולוו ומהמשכורת בכירים וחוץ מהיח"צנים וארטור פינקלשטיין שיצטרכו, נעבעך, לא הרבה זמן,  לחכות לבחירות הבאות.       

אז מה כל כך חריג גם בלגנוב שטיח גומי מקלנועית של סבא חמור אחד ? 

פעם היו כאן ילדים, שבתור תעלול התעללות מרושע במיוחד,  היו רושמים את שנואי נפשם  ב"רשימה להעיר" (שעל פי זה אפשר לנחש בני כמה הם היום).   גם  קרבנות התעלול וגם השומר לא ידעו למה ומאיפה ובגלל מי כל הצעקות.

ואפשר לחלק את תהליך החזרת הגניבה המבישה לשלשה מהלכים   בשלבים:      א.   להתבייש.    ב.   להחזיר מיד !    ג.   להישרף, בבקשה.

גם לדעת שזה בכלל לא יפה, גם.   לסחוב ככה שטיחי גומי מקלנועיות של זקנים.

אחרי שמצאנו את השטיח איננו, פרצנו ביללות  עשוקים ועלובים, באזני הפרלמנט של אנטון וצימוק ופיטר (הרומני הנחמד) שיושבים שם על ספסל האבן ומקררים להנאתם את ישבניהם בחורף.  הם שמעו והזדעזעו וגם עיוו את קלסתריהם  בגועל נפש אמיתי למשמע החרפה. אפילו צימוק התבלבל ואמר : מה ?! במקום:  אה ?!

אנחנו , לא בזבזנו רגע וטסנו להקליד בתוקפנות את כל האמור לעיל, ברגשות עלבון ואומללות.   כל הלילה גם לא ישנו מרוב תיסכול ועצב וגם חרון.  וזה היה רק אתמול.

היום, כשהגענו לצהריים, ראתה אותנו, אוכלוסיית הפרלמנט.   כבר מרחוק נפנפו ושאגו והודיעו שמתחת לאחד מספסלי האבן יש איזה משהו שאולי זה הגומי ההוא.
וזה באמת מה שזה היה.   הם נשבעו שזה איזה, בטח, סתם  כ ל ב שסחב את הגומי.   

ואוי לאותה בושה. אנחנו. בראש המלוכלך והחשדני שלנו, ישר חשבנו ש כ ו ל ם  פה גנבים, קיבוץ או לא. 

כך נאה וכך יאה לחמורים סבאים, שנוסעים על קלנועיות ושכל הזמן פוחדים שכולם יכולים, כל הזמן, לגנוב להם את כל החיים שפעם היו להם ושעכשיו יש להם פה.    ולהשומע  ינעם.


                                 בקלנועיות  חמורית

         א מ ן.




אין תגובות:

פרסום תגובה