יום שישי, 31 ביולי 2015

צרות של עֵייבֶר-בּוֹטְל (עובר –בטל) 154


סוף סוף נגמר שבוע עם רק שני חגים בשביל לבלבל לחמורים את החיים.  שבוע טוב וחדש בלי חגים התחיל בשבילנו.  נכנסנו לחדר-אוכל והלכנו ישר למצוא את הלחם המטוגן או את הפְרֶנְץ' טוסט, איך שכמה קוראים לו כאן, ככה.   לא היה.  היה רק ביצים קשות ושלווה וסולת. איך זה?  איזה יום זה היום?  לא יום ראשון?  שאלנו בשולחן.  אמרו שהיום זה בכלל רק יום חמישי עם שני החגים לפניו ושבת חמסין אחריו.

אנחנו שמענו יום חמישי?  תכף טסנו בחזרה לעגלת חימום, למצוא פנקייקס.  לא היה. היה רק ביצים קשות ושלווה וסולת.  חזרנו לשולחן ואמרנו שלא יכול להיות שיום חמישי היום כי אין פנקייקס וזה בטוח שאין.   בשולחן התעקשו שבקלנדר זה כן יום חמישי ושבמטבח כנראה השתגעו. היום יום חמישי. עובדה. דוב קורן קורא תמיד את העיתון עם היום הנכון.  בעניין הזה אפשר לסמוך עליו. כתוב:  יום חמישי.  נקודה.

בלי סימנים מובהקים לאיזה יום היום – אנחנו הולכים לאיבוד.  מספיק שלא נזרוק כביסה ביום ראשון (ותכף אחרי זה לחם מטוגן) ואנחנו מאבדים את הצפון. הצפון זה בכיוון איפה שנצרת. נו?   אבל מתי, איפה ולמה סדר הימים של השבוע? ואיך אפשר לא להתבלבל? 

וזה מבלבל גם בעניינים אחרים: לערב יום העצמאות רשמנו שניים ל"אוכלים בחדר האוכל".   באנו לסעודה החגיגית ומצאנו שלנו אין מקום כי אנחנו גם בכלל לא מופיעים ברשימה.  פשוט לא.   כזה דבר אחרי חמישים שנים?   בבושת של פנים מדוכאות ברחנו, לא בטוחים שאנחנו זה אנחנו ושכאן זה כאן. 

ככה תפש אותנו מאיר משעלי ושאל:  מה הבאסה?  אמרנו לו.  הוא הוציא את הרשימה של "אוכלים בבית" והראה לנו שאנחנו דווקא כן מופיעים.  אבל ברשימה של "אוכלים בבית".  איפה בדיוק אתם חושבים שנרשמתם? הוא שאל ולא הוסיף רמז.  אשתנו ואביבה בויטלר (שיש לה מקום מכובד גם באַייטֶם השני) סידרו הכל בחיוך אפוף חמלה. אכלנו עם כולם.   אבל זה לא תיקן אצלנו את המוח המקולקל: 

ביום ראשון(!?) נכנסנו לחדר-אוכל ופגשנו את הלחם המטוגן ביום הנכון.  סוף, סוף.  לקחנו מגש וסכו"מ והגענו לירקות.  מול העיניים בלט פתק בשחור על גבי לבן:  "מצטערים. אין עגבניות".   חשבנו: מילא, לנו חשוב הבצל הירוק והצנונית והפטרוזיליה והלימון והפלפל ירוק והשמן זית.  לא צריך יותר כלום, מלח ופלפל לפי הטעם.

אבל מתחת לפתק המתנצל  כ ן  היה טַס נירוסטה מלא עגבניות.  חשבנו שאולי זה טעות מפני שאנחנו כבר לא רואים כל כך.   הורדנו את המשקפיים (!?) והתכופפנו לזהות.  זה נראה בדיוק כמו עגבניות, קצת קטנות, עגולות ואדומות לגמרי.   לא סמכנו על העיניים, לקחנו פּוֹמִידוֹרֶה (זה ברוסית) אחת  ונתנו לה (בזהירות) בִּיס.  הבִּיס היה אדום-מתוק-חמצמץ של מה זה עגבנייה משובחת?   עם בלי מים ועם הרבה טעם של עגבנייה מפעם.

חשבנו שאולי אנחנו כבר כן משוגעים  לגמרי. חיפשנו וחיפשנו את רוני ושאלנו איך זה שמעל למגש מלא עגבניות יש פתק שאין עגבניות?  היא אמרה שזה מפני שהיא תמיד עומדת בצד השני ולא יכולה יותר לראות את הפתקים שהיא בעצמה פעם שמה.  מה יש? עד רבע לתשע עוד לא היה עגבניות.  פתאום הגיעו עגבניות. אז רחצו ושמו מהר אבל את הפתק לא הורידו.  אז מה? אתם חושבים שאני משגעת אתכם בכוונה ?!

אנחנו לא משוגעים להתווכח עם רוני. התקפלנו מבוישים בחזרה לשולחן, שלמים, בריאים אבל אשקרה לא פחות מבולבלים.  כי אלה הצרות האמיתיות של העֵייבֶר בּוֹטְל.  לא מיצנע.  לא פאוול. לא דלקת ריאות נשימתית בסין, לא שריפה בתל-יוסף ולא מאתיים קונגולזים שעפו מהאחורנית של אוירון רוסי ונפלו לג'ונגל מגובה של עשרה קילומטר.  כל זה רחוק שלא רואים מפה ובכלל זה לא רק הצרות שלנו. 

מה שהעֵייבֶר בּוֹטְל המקומי חייב שיהיה – זה רק שֶׁפֹה, לפחות, הכל יקרה ביום הנכון, על הפתק הנכון, ושיהיה הכל כתוב – ל א  ההפך ממה שזה באמת.  ובא לציון גואל.

לטובת הקִילנוּעַ השָׁלֵו של חמורים עוברי- בָּטֵל. 

                   =============                       

אם כבר תפשנו יותר מעמוד בעלון, אז יש לנו הערה על בכלל מה שכתוב שם:    בסוף, תמיד יש רשימה שבחיים לא כדאי לקרוא:  התורנויות של השבוע.   הרשימה הזאת היא אולי לא מעניינת אבל מאד, מאד רלוואנטית.   כולם פה, אולי, קורעים את הישבן ואת המוח ואת החשק בשביל לשרוד כלכלית. אבל בתור מה?  

 הרשימה של האנשים הזאת, ולטעמנו, בעיקר אלה שעובדים בתורנות במטבח: ערב, ערב שבת ושבת – היא של אלה שבזכותם הקיבוץ עוד קיים.

 ונא לספוג טפיחה על השכם. וטפוּ, טפוּ, טפוּ,  שלא תיגמרו.   באמת ומכל הלב.

 

                   בקלנועיות חמוריט

                                  

                             אמן.



אין תגובות:

פרסום תגובה