כשיורדים מאצלנו אל הז.ח.ט, או אל החדר-כושר או אל
הסטודיו, מסתנוורים מכובע הנזיר שאצל בן-דוב ועוברים את הכביש שבין צמרת להוד. שם,
בצד מחסום המריבת שכנים על תחום שבת, עוברים גם על יד פַּרְק אֵילוֹן הבלתי זנוח
לעולם. אם לא ממשיכים לרדת, אז יש שם ביתן
ארוך עם מרפסונת כניסה מקורה. מול הביתן
יש חלקת דשא. פעם בשנה נהייה הדשא הזה אדום מכלניות ולא מכסחים בו עד שנגמרת העונה
של האדום המשגע הזה.
במרפסונת המקורה עומד זוג אופניים. בדלת הכניסה תקוע
מפתח. מבחוץ. בתוך הביתן יש שדרות של
כונניות עמוסות אלפי ספרים על מחשבת יהדות ועל מחשבה בכלל. בקרן זוית קטנטנה, בקצה
החדר יש שולחן כתיבה, עליו מונחות תמיד ערימות של דפים. ויש כסא ויש טלפון.
כשזוג האופניים ישנו והמפתח תקוע בדלת החוּמָה – זה סימן
שאיש אחד יושב בתוך הביתן, על הכסא אצל שולחן הכתיבה. האיש הזה עושה המון ספרים על מה שחושבים ביהדות
ועל מה שחושבים בכלל.
קוראים לו פַּצִ'י.
יש לו אח גדול שכאן קראו לו קַפִּי. היה לו אח קטן שקראו לו קַצִ'י. יש לו נכד ושמו דניאל. יש לו בן ושמו יניב ויש
לו שתי בנות – סיון ויונת. לאמא שלהם קוראים
איריס.
את פצ'י לא רואים כל כך. או שהוא נחבא בחדר עבודתו שבביתן, או שהוא נסע
לתל-אביב, לאוניברסיטה, שם הוא נקרא הפרופ' אברהם שפירא שמרצה על מרטין בובר ועל
א.ד. גורדון וכאלה. במזל אפשר לראות אותו
בחטף, או כשהוא ממהר למעלה בשביל לנסוע או לכמה רגעים בחדר אוכל, בולע משהו ונעלם
בלי לבזבז את זמנה של מחשבת היהדות ועשיית הספרים אודותיה.
לפני הרבה שנים, תיכף אחרי פְּקָקוּת בסידור עבודה,
פֶּרֶךְ בכרם ועוד, נהייה פצ'י צוֹרְבָא דְּרַבָּנָן, זאת אומרת: "תלמיד צעיר
שנצרב באש חכמים" שבמשנתם הוא נחשב
היום מומחה יחיד בדורו. אחר כך, בין
השאר, הוא יסד והקים וערך את הבטאון
"שְׁדֵמוֹת". העיתון הזה היה צֵידָה לדרך ולערך המחשבה של אלפי
צעירים וגם לא צעירים בתנועה הקיבוצית ומחוצה לה.
ב1968 הוא עקר הר.
בעקבות מלחמת ששת הימים,יחד עם עמוס עוז מחולדה, אבא קובנר מעין-החורש,
מוקי צור מעין-גב ואחרים, הוא הוציא לאור את "שִׂיחַ לּוֹחֲמִים" – מיסמך נדיר ואגדי שניפץ את מיתוס החייל הישראלי
המאצ'ו-גברבר. הספר הזה היה לאחד מנכסי
צאן הברזל של ישראל המודרנית (וגם של מחשבת היהדות).
פצ'י עשה גם חומר הדרכה לתנועת הנוער, הנציח נופלים,
גילה כשרונות צעירים וחדשים ומה לא?
עד עכשיו שקוע האיש עד מעבר לבלוריתו בכל הנזכר לעיל.
עמוס לעייפה ולגבורה, הוא טורח באומץ בעבודת קודש היאה לעשרה פרופסורים ולעשרים
עורכי ספרים שאינם נחבאים אל הכלים כמו הפרופסור הזה.
שחי בלי מחשב ובלי רכב וגם כותב הכל ביד חמושה בעט.
ואמרו הפרחים לשמש:
לצמוח בתור כלנית מול הדלת החומה עם המפתח התקוע בחוץ ועם האופניים
שממתינים במרפסונת המקורה – זה כבוד גדול.
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה