יום ראשון, 26 ביולי 2015

ההצגה הכי משוגעת של חנה'לה מייארצ'ק (64)

ברשימה מס' 56 לקלנועיות החמורית, אחרי שהצ'ולענט נשפך על הרצפה ונשות השכונה הצילו מסכנה אחת, סיפרנו על זה שעברנו אחר כך לגור ברח' גורדון 79. בתל- אביב. זה היה לפני 64  שנים.     בימים אלה, כתוספת לכדור השינה, אנחנו מצליחים לקרוא איכשהו ספר חדש, פרי עטו של פלוני תום שגב.  שם הספר:  "ימי הכלניות".   

הספר משתמש בכינוי שה"ישוב" הדביק לצנחנים האנגלים עם הכומתה האדומה. הוא עוסק בתקופה שלפני קום המדינה, מתחילת המאה.  מי שמסוגל להתעלם, לצורך הקריאה, מהאנטגוניזם הבולט, והדי מגעיל, של המחבר, כנגד כל השמאל ותנועת הפועלים  וההתיישבות העובדת ,      יוכל ליהנות כאן  משפע עובדות ואיזכורים מהתולדות של כל מה שידענו או שמענו עליו, אם לא ראינו במו עינינו, כשהיינו בילדות ובבחרות.

הרבה פעמים הטילה אז הממשלה הבריטית "עוצר" בכל הישוב.  (היום קוראים לזה "סגר", זה מה שהממשלה הישראלית מטילה כיום על הפלשתינים -  אותה אדרת בשינוי הגברת). כל הישוב, ואנחנו בתל- אביב, היה סגור בביתו, אין יוצא ואין בא.

פעם ביום, היו השלטונות מכריזים על הפסקה בעוצר, בכדי לאפשר לאוכלוסייה להצטייד במזון.    הילדים די עשו צחוק מכל העוצר.  אנחנו היינו משחקים במחבואים נגד הצבא והמשטרה.      לפעמים זה נגמר לא נעים בשביל ההורים. במיוחד עם הילדים נתפשו על חם בידי ה M.P. , שזה השוטרים הצבאיים עם הכובע האדום.  אלה היו רשעים  אמיתיים, שגם החיילים האנגלים לא מתו עליהם בכלל.      

כשמלחמת העולם השנייה עוד בקושי נגמרה, כבר היה בתל-אביב עוצר גדול. האנגלים חיפשו כל מיני טרוריסטים.  בפעם הזאת הם גררו לחקירה (או למעצר) את כמעט כל הגברים בעיר. זה עשה קצת בלגן בעוצר כי ברחובות היו המון אנשים שהולכים להיחקר וחוזרים מלהיחקר, עם ליווי או בלי.  גם סתם ילדים. 

בסמטה שלנו, ממול, על הגג(בפנטהאוס), גר עמוס שייביץ'. פעם הוא היה מדריך ב"השומר הצעיר" בקן "מצדה".  אמא שלו, שהייתה ב A.T.S  (חיל נשים של של הוד מלכותו, ג'ורג' הששי), גרה שם עם פלוני לוין-אפשטיין (זה מהדפוס).   עכשו היה עמוס עדיין חייל בבריגדה היהודית של ה.מ.    הוא ישב בפיג'מה על המרפסת.

על המדרכה למטה הופיעו שלשה חיילים אנגלים, אחד קורפורל ושני טוראים.  הם צעדו אל פתח חדר המדרגות של הבית.   כשהביטו למעלה, ראו את עמוס והוא ראה אותם .  באנגלית מצוחצחת הוא שאל מהקומה השלישית אם הם באו לחפש גם אותו.  הם הנהנו.  הוא אמר להם: אל תטרחו לעלות.  אני מתלבש ויורד.  אז הם נשענו אל הקיר ועישנו בשקט, ממתינים לטרוריסט הפוטנציאלי.

תוך חמש דקות יצא מפתח הבית סרג'נט בריטי במדי א', נאה והדור לכל דבר.  האנגלים קפצו לדום והצדיעו.   לקח להם קצת זמן להבין כי זה הטרוריסט בפיג'מה  שהם קראו לו למטה.   עמוס שייביץ' צעד אתם בחברותא עד לרח' שלמה המלך, קרוב לגן-חיות, על יד איפה שהד"ר ירוסלבסקי,  ההומיאופת הדגול, גר פעם. שם ישב  קצין בריטי מאחורי שולחן, וכולם ענו על שאלותיו, עם מתורגמן או בלי.  כשהקצין ראה את עמוס, הוא מיהר לעמוד וללחוץ יד.  לאחר ארבעים שניות של שיח, חזר עמוס הביתה, מלווה בחוליית החיילים האנגלים, שהרגישו קצת לא נעים.

בעוצר אחר שהיה גדול ונמשך ימים על ימים, היה עוד סיפור:       בקצה רחוב גורדון, אחרי שדרת אקאציות, (היום רח' גזר) השתרע  שדה נטוש וענקי.  פאת השדה היתה, אז, מגרש הכדורגל שלנו.  היום זה כיכר רבין.   אז דווקא על המגרש שלנו, התמקמה פלוגה של "כלניות", עם כל הפק"ל והתד"ל והמטבח הנייד ומה לא.  "נושאי הברן" שלהם (זחליל כמו זה שהיה בגן אלון ועכשו בגד"ש)והג'יפים והמשאיות שלהם, עמדו ממש ברחוב מול הבית.

כמקובל, עבר אוטו צבאי והכריז ברמקול על הפסקה של שעתיים בעוצר.  כל הנשים מיהרו לחנויות מכולת (שגם קיבלו לחם טרי) וכל  הגברים מיהרו לכפר הערבי סומייל, להשיג כל מה שאפשר, מהר ולחזור בזמן.   ברח' גורדון 81, בית על ידנו ובקצה הרחוב, ממש, גרו בקומת קרקע, בדירת חדר קטנה,שני צעירים, חיילים משוחררים.  היא היתה חנה'לה מייארצ'ק, חיילת בצות הווי בצבא הבריטי.

כמו שהעוצר נפסק, יצאה הגברת הצעירה והיפהפיה החוצה.   היא לא מיהרה לשום מקום.  לובשת מכנסיים הכי קצרים שאפשר ומאופרת כמו שצריך, התיישבה חנה'לה הזאת על הגדר שבחזית הבית,   על ברכיה היה מגש ענק של ענבים עסיסיים.   היא נענעה ברגליים וקראה לחיילים שממולה:  "! HELLO BOYS" (אנחנו לא ידענו אז אנגלית ונמשיך בעברית)  "רוצים לטעום ענבים ?"


לא לקח רגע וכל הפלוגה של ה"כלניות" הגיעה בריצה.  החברה טעמו ענבים והתיישבו כולם למרגלות הגברת המשגעת, המיטיבה לנענע ברגליים חשופות ולקשקש  אנגלית מצויינת וגם לספר על הרפתקאותיה במדבר המערבי ובסיציליה ובאיטליה במשך המלחמה.   אחר כך התיישבו  ממול גם הקצינים של הפלוגה וגם הסרג'נט-מייג'ור. 

חנה'לה מייארצ'ק תקעה שם  מונולוג של יותר משעה וגם גילגלה את כל הפלוגה בגעיות צחוק על חשבון רומל ומונטגומרי וכולי, הכל מהווי צבא הוד מלכותו, הווי  שה"כלניות" האלה רק חזרו ממנו ושממש הזיז להם.

בינתיים יצאו כל העם שנשאר בבית ומילאו את המרפסות, לראות את ההצגה. היה קהל גדול ואמיתי והשמחה רבה.  לחיילים האנגלים הפסיק להיות איכפת שום דבר. כל הילדים של השכונה טיפסו על "נושאי הברן" ועל הג'יפים באין מפריע.   האנשים שרצו לקנות ולהשיג  אוכל כבר  התחילו לאחר, אבל את אף אחד זה לא עניין. 
הבועה הסוריאליסטית והטרנסצנדנטית לכל המציאות אז חנה'לה מייארצ'ק מול פלוגת ה"כלניות" בצחוק בריא ומשחרר -  לא התכוונה לחדול מלרחף בין הערביים הקייצי והנעים.    עד שאוטו צבאי עם רמקול קרא לכולם לחזור הביתה מהר כי מתחיל עוד פעם עוצר.

הורים צעקו לילדיהם לשוב. נשים נזפו בבעליהן, חיילים אנגלים חירפו וגידפו את הכרוז שקוטע להם את הצ'ופר.   הסרג'נט מייג'ור העיז, איכשהו בקללות, את כולם, לקום כבר,חנה'לה נכנסה הביתה וכל הפלוגה חזרה למגרש כדורגל שלנו, לעסוק בשלהם.

אם החיילים האנגלים האלה היו יודעים שבן-זוגה של הגברת איננו אלא הקריין של רדיו ה"הגנה", קול תנועת המרי העברי, ושהוא יושב  ב ב י ת   והוא בכלל על תקן של טרוריסט מבוקש ביותר -   אולי זה היה נראה אחרת.  ואולי לא.

הזוג הצעיר הנ"ל נודע אחר כך גם בשם חנה מרון ויוסף  ידין, מגדולי השחקנים שקמו לתיאטרון בישראל.



ובלי קשר להקודמים.   ביום ששי שעבר  נסענו לת"א ואחינו לקח אותנו לאכול רגל קרושה, כמו שצריך, אצל מתתיהו ברח' זבולון פינת מטלון בפלורנטין.  כבר כתבו על זה בעיתונים.  הבירה הכי טובה בארץ. געפילטע פיש (לא ביום ששי), פצ'ה חולודייעץ (רגל קרושה), דג מלוח מהחבית עם בצל, דג מטוגן, בשר צלוי, קאבאנוס ועוד.  המקום זה חור.  אבל חור מפורסם ומפוצץ.   מחכים חצי שעה לכל מנה. הסועדים צריכים לדאוג בעצמם לשולחן ושרפרפים.  והעיקר:   בעלבית שצועק ומקלל כל הזמן.   אנטון יכול להתקבל אצלו למכינה ולקדם.

אחרי שסיימנו את הרגל קרושה(בהמון שום ופלפל) לא התאפקנו ונתקלנו בבעל הבית,  הוא מתתיהו.   "טעים מאד, הרגל קרושה, אמרנו.  אבל לא מספיק טעים" 
למה ? שאל, "וואס האב איך דיר שלעכט געטאן ? (מה רע עשיתי לך?) " אמרנו לו שזה מפני  ש ע ל י נ ו   הוא לא צעק וגם לא קילל.    "אני לא צועק ולא מקלל את אף אחד", השיב הגבר בן השבעים פלוס.

הבלגנו וסיפרנו שלפני ששים וארבע שנים גדלנו פה בתור ילדים והיום, לכבוד זה שאנחנו כבר בני ששים ושמונה, באנו לאכול כאן ושוב לנשום את האוויר הזה.  הוא: "אתה בן ששים ושמונה ?   י ו ת ר   מ ד י  ", נבח בזעם ופנה לשאוג על ירחמיאל, הפועל שלו ועל טוניה, הטבחית ועל כל המסכנים שמחכים לאוכל  ה ז ה  כבר יותר מחצי שעה.

                                       בקלנועיות  חמורית 

                      א מ ן .





אין תגובות:

פרסום תגובה