לפעמים יוצא לרדת מהמחסן בגדים
לחדר האוכל. בדרך כלל יורדים בכביש של
הירידה הנוראית, שכל היום הוא סואן מתנועת רכבי סועדים שאסור להם לחנות שם ( אז
מה? ) וגם ממשאיות ספקים וכל מיני מיולים וצריך נורא להיזהר.
בדרך כלל אנחנו נוהגים להיזהר. תיכף בסיבוב של המדרכה הראשונה לכיוון
הזיתים, אנחנו פונים ומוותרים על רוב הירידה הנוראית. אבל בגלל הסניליות, קורה לנו ,לפעמים, להפליג
בשרעפים דווקא שם. ככה בוהים כה
וכה, אנחנו נקלעים עם הקלנועית למדרכה שמחדר הנשק למטה, אל הצומת –
כלבו או שיכון מזרח תחתון (זה לא לפני
שאנחנו חולפים על קצה של מדרכה קצוצה).
לא מומלץ לקלנועיות, השיפוע
הזה. באמצע הדרך פוגשים בעוד מדרכה, מהבית
של חונקה מערבה, שנקצצת במסלעה של הכביש לכלבו. עוד כמה מטרים, אם נזהרים שלא להתחלק על
בלוטים, פוגשים בעוד מדרכה עתיקה שעולה
לדרום מערב, שגם כן נקצצת בחטף אצל המסלעה הנ"ל.
החטף הזה הוא בניית חדר האוכל
החדש, על כל המגרש שהיה אז רוב הקיבוץ - צריפים, דשא גדול ומה לא. פעם.
אפוס תכנונו ובנייתו של החדר אוכל הזה
יכול למלא ביבליותיקה שלמה ושום קלנועית חמורית, אפילו הכי ארוכה, לא תספיק
בשביל זה. פירור אחד מאוקיינוס צרות המימון שלו, נחרת לנו בזיכרון כפיקנטריה.
איכשהו, לטובת מימון המבנה הזה,
נרתם החבר פינייה קוזלובסקי, לשעבר ראש עיריית כפר-סבא. הוא היה איש ציבור רב פעלים, מפא"יניק
גדול, ח"כ, שר מסחר ואוצר וגם יו"ר הסוכנות. אז כבר היה שמו בישראל פנחס ספיר. כל זה עוד כשהיה מקובל במדינה ובממשלה,
להתייחס לקיבוצים כנכס לאומי, ולא כאל
כנופיית שודדי נדל"ן.
הפנחס ספיר הזה אפילו ממש ויתר על
ראשות הממשלה ( "אני עסוק וגם WO
(לא) מחפש צרות", על פי דרך הגויו הפגום,קמעה). יום אחד הוא נחת פה עם פמלייה בשלשה רכבי "וולבו", לראות מי זה ומה זה
קיבוץ יזרעאל וגם מה צריך שם.
אחרי שטרף בזריזות כמה סנדויצ'ים
(שאסור היה לו) וראה תכניות לבנין, הסכים, לפי הפרוטוקול, להתלוות למזכיר הקיבוץ
(אנחנו) בשביל לראות ביצות מיובשות ומה כבר בנו כאן שכדאי להתרשם ממנו.
למשימה זו התנהלנו אתו בזהירות,
לכיוון שיכון "צמרת" ה ח
ד ש, שנחשב אז למי יודע מה בתנועה הקיבוצית
העוברת ללינה משפחתית. אבל כבר על יד החדר
אוכל צריף נטוש, עצר פנחס ספיר, שהקשיב בריכוז לכל מה שאמרנו, והודיע לנו:
"תשמע יונגערמאן. אתה סוחב אותי לראות מה שכבר בניתם ? זה WO מעניין
אותי". למראינו הנבהל, הוסיף, בחיוכו
המפחיד והמשועשע: "אותי מעניין רק מה שעוד
W O בניתם. אתה
WO צריך לדאוג, יונגערמאן.
יהיה בסדר עם השלש מאות אלף האלה.
תוך שבע דקות נעלמו הוא והפמלייה. כבר אז ספיר היה לא בריא. לאחר כמה חדשים הלך לעולמו, זצ"ל.
מחליפו, יוסף אלמוגי (ז"ל) לא
מצא שום אסמכתא להתחייבות הזאת של יו"ר הסוכנות. אבל הוא לא חשב שאנחנו שקרנים. כולם ידעו שאצל
ספיר העולם בנוי על זה שמלה זה מלה ושום דבר לא כתוב ולא חתום. מקסימום על איזה צעטאלע. אבל
בניגוד לאשכול ("אסור כבר להבטיח?")
היתה הבטחה של ספיר שווה כמו כל צ'ק בנקאי.
ובחזרה למדרכות שנקצצו: כשעשו את שיכון מזרח, עשו שלש מדרכות שהובילו
ממנו אל העולם המוכר והישן. למעלה היתה
מדרכה שהתחילה איפה שחזי ודני גרו ,עברה על יד הפרגולה והבית החמישי והצטרפה
למדרכה קיימת, לאורך הבאסינים עד למזכירות בצריפים ועד לחד"א הראשון
(ואח"כ גם לשני).
מהמדרכה הזאת לא שרד כלום. בהתחלה היא בכלל נולדה כמדרכה מזפת. משהו קצוץ
מהתוואי שלה רואים איפה שעכשיו הירידה למטבח, ששם היא הסתובבה ועשתה אלכנוס אל המזכירות בצריף ואל חד"א ה ה ו
א ואל כל העולם המוכר.
התוואי עבר איפה שהיום יש דשא
שדוקר בטוסיק, מתחת לפיקוסים, שבצילם אוכלים תמיד לפני ה"סדר", סתם
משהו, במקום בורשט מיט קארטופלאך, וגם טורפים המון גבינות ולחם בויטלר, יחד עם כל
האורחים של ליל שבועות.
באמצע השיכון התחילה מדרכה במדרגות שעל יד איפה שמרנינה ומיכי גרו,ועכשו
עזרא לבד בכל הבית. המדרכה הלכה מערבה
וקצת דרומה, אחרי הצריפים – ואל המזכירות בצריף וכולי.
למטה התחילה מדרכה איפה שפגי וארני
גרו. ממולם, כמעט, היא טיפסה לאורך הצד
המזרחי של הצריפים, זה בעזרת מעקה וקיווקווים נגד להתחלק בבוץ. היא התמזגה עם הקודמת במקום שהוא איזה שלשה מטר
באוויר, מעל מי שנוסע היום לכלבו.
מרוב חיטוטי מוח והיזכרות בכל זה,
התבלבלו לנו התוואים של מה שקרה הלאה, מעל מה שהיום זה החנייה של המטבח ומתחת לכל
הפיקוסים.
במשרד הבניין מצאה לנו עירית, "שרטוט מצבי", עשוי בטוש על נייר פרגמנט. השרטוט ההסטורי הזה נעשה עבור משרד השיכון, על סמך מדידה שנעשתה ב
8.5.72 . מהשרטוט מסתבר
שבעצם, כ ל המדרכות שהיו באזור הזה, פשוט נמחקו. אין להן שום זכר היום.
אפילו לא שריד קצוץ על ידי מסלעה.
על העמוד הקיצוני של הפרגולה
בכניסה לחדר אוכל, למטה, ישנו לוח שיש.
הוא מוסתר לגמרי על ידי הגזעים-שורשים של המטפס של הפרגולה. כתוב על הלוח:
פ נ ח ס ס פ י ר.
בלי קשר להקודמים: את שיכון מזרח האוריגינלי בנה "סולל
בונה". כמו שצריך. מנהל העבודה שם
היה אחד שקראו לו "מעכל"(מם צרוייה).
המעכל הזה היה קמצן יותר גדול ממה שהקמצן של מולייר חלם להיות. גם היה איכפת לו רכוש סולל בונה, יותר מהעיניים
של עצמו.
בכל בוקר, כשהבנאים היו באים, היה
מעכל מחלק להם בקמצנות חסכונית, לדליים שלהם, כמה מסטירינות מלט מהשק שבמחסן. בארוחת בוקר, כשכולם התיישבו באיזה מקום לאכול
וגם לקשקש, היה מעכל עושה את עצמו הולך
לבדוק את העבודה והיה גונב את המלט בחזרה
לשק.
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה