זאת הרשימה מספר ששים במניין הקלנועיות החמורית. כבר אמרנו, פעם, שאנחנו בעצמנו הגרופיס הכי שרופים על כל מה שמתקלנע לו בחמוריות נינוחה. אנחנו חוזרים ושבים לקרוא מתוך המבחר ונהנים גם לקרוא את כולו. אבל בעיקר, אנחנו שרופים על כל מה שהוא לא:
א. על מה ש(ח)רע
בקיבוץ ובמדינה ובעולם בכלל.
ב. גם לא על מה שטוב שם.
כך מפני שהכי הכי מזיז לנו, זה לשוב ולפגוש באנשים ובחפצים
ובאירועים שהם חסרי כל חשיבות ובעיקר, נעדרי כל משמעות, לפחות בעיני הכרונולוגייה
הממוסדת.
וככה זה בעינינו ,מפני
שדווקא הם, כיאה לשבלול תמס ילך (ביאליק), אז דווקא הם, מצליחים לטוות הוויית עולם
שלמה, אותנטית ומלבבת.
גם מפני שזה ה
ם שראו בעיניים שלהם את כל הדברים
ה"חשובים" עוברים על ידם. גם
מפני שזה הם העדים וגם העדות. זהו.
למשל: יש מומחים הרבה
יותר גדולים מאתנו, לכל הפרטים של איך היה פה בסוף 1956 במבצע סיני, עם כל הצבא שהיה במשק
והתותחים שהיו על יד המעיין והביצורים שהפכו את המשק לשלשה מוצבים נפרדים - מוצב הדיר ומוצב המוסך ומוצב אזור הצריפים.
כשהסיפור התחיל מתישהו
אחה"צ ובערב, אנחנו בכלל
היינו בקומונה בחיפה והגענו למשק רק למחרת
בבוקר, למצוא פה את כולם עסוקים בלהתבצר.
אותנו סידרו תיכף לחפור שוחת רובאים. זה יצא די רחוק, ובעצם, איפה שהדירה שלנו
נמצאת ה
י ו ם. אז
זה היה על יד שדה, בלי אף עץ אורן, אפילו לא עץ אורן קטן מאד. השוחה
הרובאית הסתכלה לכיוון עפולה,
למקרה שיתנפלו דווקא משם.
סידרו אתנו לחפור את השוחה גם פועל עפולאי מבוגר מאד מאד, בעל קרחת והרבה
שערות שיבה וגם בעל מקטרת די מצחינה.
כבר חשבנו שנצטרך לחפור כמעט הכל לבד. אבל אחרי כמה רגעים ראינו שהפועל הזה, חרף מספר שנותיו, חופר טוב מאד ושאנחנו, למעשה, קצת מפריעים לו. שאלנו אותו מאיפה הוא
יודע לחפור שוחות ולתכנן כל כך בדיוק איפה
יהיו שקי חול כחומת מפגע, במרחק הנכון מהשוחה עצמה, כדי שליורה יהיו התנאים
הכי טובים למלאכתו. אבל הקשיש החריש
והמשיך לחפור ולסדר שקי חול במקומם.
מתישהו ,כשהוא החליט, עשינו הפסקה.
אחרי ששתינו מים והוא עישן לבריאות איזה טבק תורכי נורא (שפעם
היה צומח בואדי ערה),
שאלנו אותו שוב, מנין המיומנות החיילית הזאת. הוא שאל אותנו: " אתה יודע מה זה גליפולי ? אמרנו לו שבטח אנחנו יודעים מה זה גליפולי
וטרומפלדור וגדוד נהגי הפרידות.
"אני הייתי בגליפולי" סינן הפועל העפולאי. אנחנו השתאינו וקנאנו בו ואמרנו לו שכולם שם
היו גיבורים גדולים. הבחור הציץ בנו
והפטיר: "ה ם היו
גיבורים מטומטמים לגמרי כמו כל האנגלים.
אני הייתי אז חייל בצבא ה ת ו ר כ י,
אצל כמאל אתא תורק. שם לימדו אותי
איך צריך לחפור שוחות של צבא מנצח."
אנחנו נזקקנו לדי הרבה זמן בשביל להתאושש. "ידעת שיש מולך גם חיילים יהודים?"
הקשינו לבסוף. על זה הוא לא השיב. אבל דקה לאחר זה, הוסיף:
"יותר משאת גליפולי, אני זוכר איך שבצבא התורכי היינו עסוקים כל
הזמן בלרדוף ובלתפוש ובלהשמיד מורדים כורדים וארמנים. זה היה במזרח תורכיה וגם בתוך כורדיסטאן.
הם היו מתחבאים במערות. אנחנו היינו מדליקים אלומת אש גדולה
ומטילים אותה לתוך המערה. מי שלא נחנק
למוות, יצא החוצה ואנחנו היינו שוחטים
אותו, כי היה צריך לחסוך בתחמושת. אז ושם כן ידעתי שיש יהודים בין המורדים הכורדים. כמה מהם אולי הגיעו ארצה לא מזמן. לא היה
כדאי, אז, להיות יהודי צעיר בתורכיה ".
כך סיים את נאומו
התורכי הקשיש מעפולה וניגש לגמור את השוחה כמו שצריך.
ואם אנחנו בסיפורי מלחמה, אז בלי קשר להקודם. בשיח ארוחת ערב אחת פלטה קורה באום: בחמישי לשישי שישים ושבע, כשהתחילו להפגיז
אותנו והיתה צפירה, הייתי במחסן בגדים עם שתי חיילות של"ת, שרה אחת ומרים
אחת. כשהן תפשו מה פה קורה, פרצו שתיהן בצווחות היסטריות. אני לא ידעתי איך להשתיק ואיך להרגיע אותן כי
לא ידעתי מלה עברית. אז הכנסתי לכל אחת
סטירה אדירה כמו פצצה. אחרי זה נתנו
כולנו ידיים ורצנו למקלט מהצינור, מעבר לכביש.
בקלנועיות חמורית
אמן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה