בחמש דקות לשבע בבוקר. (59)

לפני כמה ימים אמר לנו מישהו בטלפון שהכל טוב מאד חוץ מהמציאות.

כשאפשר לעזוב לרגע את המציאות, אז יכולים להתברר  כמה דברים  די חלומיים.   למשל,   שעכשיו זה התחלת חורף.  מה ההבדל בין זה לבין סוף של סתיו?  הצבע של החום.   ל פ נ י שיורדים במכה אחת 70 מילימטר  של גשם אמיתי,   שלא יוצא ממנו שום שיטפון  כי הכל נספג, אז כל השדות וכל הדרכים של כל הנוף משוחים בגוון "חום צמא" .

א ח ר י  שהמילימטרים האלה יורדים ככה, באמצע אוקטובר, באופן די נדיר, אז הכל יוצא צבוע  ב"חום רווה".   החום הרווה שונה  מהחום הצמא בזה שהוא יותר אחיד, יותר כהה,  יותר חד ולח (מפני שהאוויר והשמיים עברו ניקוי) ושלא לדבר על הניחוח המשכר שהוא סוחב אתו, האד של הגשם הראשון.

זה עוד לפני שמשהו ירוק וחדש נבט.   וככה, כל הירוק שיש עוד ממקודם,  מתפוצץ לעיניים בעשרות גוונים, של כל ירוק שאפשר למיין,  החל מירוק איזמרגד כהה ועד לירקרק הבהיר מאד שציירים קוראים לו גם      .SAP GREEN.  ככה הירוק של עלי זית וככה הירוק של עלי פיקוס וככה הירוק של מחטי אורן וככה הירוק של דשא ועוד כל הירוק של  עשרות סוגי השיחים והעצים שיש לנו פה .

בעיקר אם רואים את זה בחמש לפני שבע בבוקר.

בשעה הזאת, אז גם הירוק שרחוק מאד, כמו האורנים של גבעת המורה והשקדים של גבע וכל מה שצומח בעפולה עלית ובכל רדיוס האופק שלנו – הוא ירוק חי ובולט בירקות ססגונית.

בייחוד על רקע הכחול-זהב של אור הבוקר.

מה שעוזר לחלום הזה גם להישמע טוב, חוץ משלהיראות,  זה הקונצרט שהולך טוב מאד בתוך כל הירוק.   השחרורים משחרחרים, הבולבולים מבלבלים.  הצוצלות מצורללות, הדרורים מדורלרים, הירגזים מיירגיגיזים, השלדגים משדלגדים והפשושים פושצצים. הכל ציף- ציף  ערב  ונעים מאד לאוזן.  אפילו העורבים לא קורעים כל כך נורא.  

 הסימפוניה שצצה ונשמעת למרחוק ממקהלת התוכים של הפינת-חי, היא ממש משהו יוצא מן הכלל המעיד על כל הכלל.

לפני שהאוטובוס הצהוב מסתלק לבית ספר ולפני שהטרקטור קבלנים מגיע, ולפני שמייק שיידמן עם הפיאט המחריד, מגיע לקחת כביסה, אז בפוקס,  אפשר גם ליהנות מכל זה בשקט. 

ולפני שהחמש דקות האלה יחלפו, אנחנו מקלנעים למעלה. למראה הדקל הגזום למשעי, מול חדר(י) האוכל, עולה לנו בראש שהמקור של חג סוכות הוא לא רק מפני שבהן גרנו במדבר, אלא מפני שזה הזמן לגזום את ענפי הדקל בכל המרחב.  דקלים ותמרים היו כבר בארץ אלפי שנים לפני שאברהם בכלל נולד.

כמו שחנוכה הוא אולי, לא רק חג נס פך השמן בבית המקדש, אלא גם חג המדורות והנרות והלפידים ועמודי האש שידעו קדמונים להדליק בשביל לגרש את החושך, בדיוק כשהיום היה הכי קצר,  מיליוני שנים לפני שיהודה המכבי היה כזה גיבור.

אחרי שעוברים את הדקל הגזום למשעי ואחרי שרואים שהכלבים חיטטו בפח-אשפה כמו בכל בוקר, אנחנו עוברים על יד הגונג המיתולוגי  ה  ה  ו  א   . עכשיו אין ברירה.  יורדים בזהירות  מהקלנועית, מוציאים את המקטרת מהפה ומקישים בגונננננג צליל קטן ונחמד ומאד נעים לאוזן,  צליל שגם מנקה לנו קצת את הפייפ.

אחר כך חושבים:  מתי כבר יגיעו הערביות למסוק את כל הזיתים שנשארו על עצי הזית, העצים ששתולים על פלגי מים בתוך הפרק  משיב הנפש שבתווך הקיבוץ שלנו?  

אחר כך מקלנעים שמאלה וחולפים על יד משרד המרכז עבודה ועל יד מה שנשאר מ"בגד חן" לאורך ה"באסין" הראשון.   תיכף אחרי זה מסתובבים ימינה ועולים למרפאה דרך העיגול של מדרכת הבטון שפעם  א  נ  ח  נ  ו,  במו ידינו עשינו, בשביל לא לעקור עץ תאנה אחד שהיה חשוב מאד בשביל להוריד בעזרת חלב התאנים שלו, יבלות שצומחות על ילדים.

אבל מישהו חכם הוריד אותו ונשאר  רק עיגול של מדרכת בטון, כמו בייגלה יתום.    כך עד שמגיעים לעבודה בכבלים וגם שומעים חדשות של שבע בבוקר. 

שאז מתברר, מעבר לכל ספק,  למה הכל טוב ויפה חוץ מהמציאות.

בקלנועיות  חמורית

                 א מ ן .