יום רביעי, 29 ביולי 2015

על פִיסת מַסקינג-טֵייפ קרוע, עם מספר. 127


בדרך כלל זה קורה בהתחלת כל שבוע, כשהמכנסיים עוד טריים, לא מהשבוע שעבר.     אשתנו, אם לא יוצא לה לתלוש את זה כבר קודם, אז כשאנחנו מגיעים לחדר-אוכל ,או לכל מקום אחר ששמה נתקלים באנשים -  אז  בטוח, זה קורה:  

מישהי, כזאת שמרשה לעצמה קצת אינטימיות בלתי מזיקה עם החמור המקלנע, ניגשת אלינו.  העיניים שלה, שלא נדע, נתקעות ישר במכנסיים שלנו, דווקא למטה באמצע. שתי כפות הידיים שלה מושטות קדימה, אחת לוחצת לנו על הבטן מהצד, איפה שהמעי העיוור עוד ישנו, בשביל קונטרה. הכף של היד השנייה, באצבעות מששניות ומקפידות, תולשת לנו משהו מהמכנסיים.    כשאנחנו שואלים, במבוכה:  "מה זה?"    היא עונה:  "אם אתה לא יודע לבד, אז לא חשוב. בַּיי, סבא."

אחרי כמה פעמים כאלה, התברר לנו מה זה:  חתיכת מַסְקִינְג טייפ, קרועה בצדדיה בשלומפריות מכוונת.  על המסקינג טייפ הזה, כתוב:  135,  שזה מספר כביסתנו.          למה?  למה תוספת הסימון?  הלא על כל חתיכת כביסה שלנו  רקום 135  בחוט D.M.C אדום, או שזה מוטבע בפֶּץ' מהמכונה ההיא?  

הלכנו ושאלנו את פי הגבורה בכבודה ובעצמה.    שוש הסבירה שזה מה שנוח לחלק מהממיינות כביסה לחלוקה בתאים.  קצת מסובך להן לפתוח שוב, כל משהו מקופל ולחפש את המספר בפנים, בשביל לשים בתא הנכון. אז הן מדביקות על המשהו הזה (בדרך כלל מכנסיים) את החתיכת מסקינג טייפ עם המספר הרלוואנטי וזהו.   "אני, למשל,(כך שוש) לא צריכה את זה. אני מכירה בעל-פה את כל המכנסיים של הקיבוץ."  זאת הסיבה שלפעמים יש כזה סימון על הכביסה ולפעמים אין - סימן ששוש מיינה וחילקה את זה.  נקודה.

ואז באו לנו שוב השרעפים של פעם.

שרעף א':   למי שלא יודע, אז המספר 135 של כביסתנו, צמוד אלינו כבר חמישים שנים וככה אנחנו דבוקים אליו לגמרי.  מה פתאום דווקא 135?  כשאנחנו הגענו למשק, אז היו פה בקושי ששים נפש. מאיפה גירדו מספר שהוא למעלה ממאה?  ככה: המספר כביסה שלנו בקיבוץ מעין-ברוך, איפה שהיינו בהכשרה, היה 35. בלבד.   כשבאנו לפה, חשבה המחסנאית:  מה, אני יתן לחברה האלה לרקום מספר חדש על כל הבגדים שלהם?  אני יוסיף להם, בעצמי, את הסיפרה  1   לפני המספר וגמרנו.

 שרעף ב':   איך אפשר היה, פעם , להבדיל בין כאלה עם כובע טמבל וחולצת חאקי ומכנסיים קצרים מקופלים עד לחלציים ועם נעלי עבודה ששוקלות טון ועם גרביים מקופלים, לא בדיוק?  זאת אומרת: מי מהשמֶענדריקים האלה הוא קיבוצניק ומי סתם מוישבניק או סתם פועל? אז יכלו להבדיל, על בטוח, על פי השרוך שיש בכל גרב.

לפני שהמציאו את השקיות האלה, לגרביים ולתחתונים ולעוד אנחנו לא רוצים לדעת למה בדיוק,  היו צריכים לזרוק לכביסה גם את הגרביים.  לא הועיל כלום.   אז בעד נגד בלבול, תפרו בכל גרב מין שרוך, שהוא בעצם סרט בד צר, עליו היה רקום המספר כביסה.  כשזרקנו כביסה, היה גם צריך לקשור, ביחד, את הזוג גרביים עם השרוכים, כדי שהם יחזרו מהכביסה ביחד ולא אחד בשבוע הבא ואחד בשנה הבאה.  רק מלהתיר את הקשר הזה, בגרביים שחזרו מהכביסה, היה אפשר לקבל יבלות בעצבים.

שרעף ג':   כשהיינו איזה שנתיים וחצי בשליחות ברודזיה (ז"ל) ובדרום אפריקה,  נוכחנו בתופעה: כל מי שמכבד את עצמו, יש לו מין מעיל שקוראים לו "בלייזר" (להבדיל מג'אקט).  הבלייזרים האלה הם תמיד כחולים, עם כפתורי נחושת מבריקים ועם סמל מיוחד על הכיס העליון.  הסמל הזה הוא של הבית-ספר שלך או של הקבוצת רוגבי שלך או של המועדון טניס שלך או של הקבוצת באולינג שלך.  העיקר שאתה , יש לך השתייכות.  השתייכות למשהו מספיק חשוב.  אחרת אתה כלום.

שרעף ד':   פתאום בא לנו  ל א  ל ה ו ר י ד  את הפיסת מסקינג-טייפ עם המספר כביסה שרשום עליו. פשוט להשאיר אותו מודבק לנו כל הזמן על המכנסיים -  אות וסימן שגם אנחנו שייכים.  שאנחנו מכאן.  שאנחנו לא סתם מי שהוא שלא יודעים מיהו.  שאנחנו מישהו שפה עושים לו את הכביסה, מפני שהוא שייך. החתיכת נייר-דבק הזה,  פשוט מעניקה תחושת שִיוּךְ ועוזרת להרגשה טובה.  בימים אלה, גם זה בהחלט משהו.

   
                    בקלנועיות   חמורית
                          א  מ  ן.




אין תגובות:

פרסום תגובה