יום שבת, 25 ביולי 2015

על העלונים ההם ועל עוד קיבוץ נדל"ן 52

חברה אחת הקפידה להעיר לנו שצריך גם לקרוא עלונים, לא רק לכתוב בהם.    לפני כחמישים שנים  עניין אותנו לא רק לקרוא ולכתוב בעלונים של הקיבוץ (אז- קבוצה),  אלא  גם איך  לברוא, יש מאין,  את מה שכתוב  בהם.  אנחנו היינו צריכים גם להדפיס אותם (או לשכפל, לפני שידעו מהמלה הזאת) וגם לכרוך אותם וגם לחלק לכולם וגם לשלוח לכל מיני מקומות חשובים.

למשל, על גבו של עלון מה    15.1.55  כתוב בכתב יד שזה לכ' קומונת התנועה המאוחדת. קריית חיים.  עבור אביגדור.     יש שם שני בולים עתיקים, אחד של 15  פרוטות בצבע יין  ואחד של 10 פרוטות בצבע ירוק.    החותמת היא של דואר נע  בית-שאן.  אין בכתובת הנמען רחוב. אין מספר בית ואין שום כלום.   אבל מחלקי הדואר של קרית חיים של אז ידעו בדיוק  איפה זה הקומונה של התנועה המאוחדת.  לא בטוח שהיום הם יודעים בכלל מה זה ומה זה היה.

היום מקלידים את כל העלון "ביזרעאל" במחשב, שהוא גם מכונת כתיבה (מי שזוכר מה זה) משוכללת ביותר, מאיירים עם ציורים מהמלאי שבתוכנה  ומכניסים הכל לדיסק אחד.  את הדיסק מפעילים יחד עם הדבר הזה שהוא גם מדפסת וגם מכונת צילום  וגם מדפיס על שני הצדדים. אחרי כמה דקות מקבלים הכל נקי ומסודר.   אמריקה.  אחר כך - יללה ,לחבר את העלון.  את זה, דווקא עושים  בלאסוף ביד ולחבר עם שדכן .  כמו פעם, בפלשתינה -א"י היפה.

על אדן החלון שבחדר התצוגות שבארכיון (מה שהיה פעם כיתה) נמצאת, בין השאר, מצד שמאל, מכונת כתיבה ענתיקה.    זאתהי Remington Portable Model    5    , שמפני  שעוד אין בה ידית מנוף רצינית להעברת שורה, וגם בגלל כל הצורה שלה, אז לנו כמעט ברור שהיא משנות העשרים של המאה החולפת, אם לא מלפני זה.

זאת מכונת הכתיבה הראשונה של קבוצת יזרעאל, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית. מאיפה היא, בדיוק, הגיעה אנחנו לא יודעים. אבל היא היתה  כבר בכפר ובכמה שנים טובות גם על הגבעה, עד שהחליפוה  ב"אוליבטי", גם כן משומשת, עם גליל הדפסה כפול באורך (שיכולתם לשים בו סטנסיל שוכב) ושעכשו  גם היא מונחת, אחר כבוד, על אדן החלון שבארכיון.                   
בשביל להדפיס בה שעווניות (סטנסלים), היה צריך להוריד לגמרי את סרט ההדפסה, כדי שהאותיות ,אמנם, יחרתו בשעוונית.   האמת, כל האותיות שהיו בה היו זקוקות להחלפה מזמן.
עובדה זו וגם טיב מתקן השיכפול, תרמו לכך שאת העלונים ההם בקושי אפשר לקרוא, גם בגלל הטשטוש, גם בגלל עודף או חוסר בדיו ומה לא.

משכפלות "גסטטנר" מכאניות  כבר היו אז בשימוש ברחבי הארץ.   אבל מתקן השיכפול שהיה ביזרעאל, הזכיר יותר את המכונת דפוס של גוטנברג.     כולו היה תיבת עץ שטוחה, מעוצבת עם פוליטורה ועם שם הפירמה "גסטטנר", שכשפותחים את המכסה, היתה קופצת לך לעיניים מסגרת עם רשת, שמתחתיה היו שמים את הניירות.  היה גם "רולר" מיוחד לשיכפול והיו גם שפופרות צבע דפוס שחור לחוד לחורף ולחוד לקייץ.

את השעוונית המוכנה היה צריך להניח בזהירות, עם ראשה המחורר על תבליט מתאים, ולפרוש על הרשת ככה טוב טוב.     את הרשת היה צריך למרוח (או ללכלך) בצבע דפוס בכמות מתאימה.   היה צריך להשכיב אותה על הנייר העליון שבערימה, להעביר את הרולר, להרים אותה ולשלוף באצבע, נקייה ולחה ברוק, את הנייר ולשים אותו בצד להתייבש, ולחזור  על כל זה בנייר הבא. ככה את כל עשרות או מאות דפי העלון.    

את הטעם של הדיו ההיא יש לנו עד היום על קצה הלשון.

אז, כשמינו אותנו (ללא שום כישורים) לערוך את העלון, לא כל כך השתמשו במכונת הכתיבה.  כך, יכולנו לקחת אותה  וללמד את עצמנו לתקתק כמה שרצינו.    להדפיס  מהשעווניות  במתקן השיכפול, קיבלנו שיעור פרטי אחד, קצר, אצל מוישה'לה אוריון. הוא הראה לטיוכקה ולנו איך עושים פה מה. 

 את כל סידרת העלונים הראשונה  שהוצאנו לאור (לפני 1955 ) שיכפל טיוכקה והקפיד מכל דף, אחד להשאיר ושניים לזרוק לזבל כי זה לא יצא טוב.   מתי שהוא , שלש שנים אחר כך, קנתה יזרעאל גסטטנר אמיתי שמסובבים ביד כמו שצריך (ובן-דוב היה הספץ למכונה הזאת).

בע"מ  11  של ספר היובל, אפשר למצוא ציור של הכפר:  בתים מרחוק, קשת אבנים ולידה חבית, זאת ששימשה לשומרים.    זה לא בדיוק ציור.   זה בדיוק איור על שעוונית סטנסיל. את האיור הזה עושים כך:   בין השעוונית לקרטון  שמאחוריה, מניחים בזהירות משטח פלסטיק (או באקאליט) .   לצורך האיור יש סט של חרטים, משטחי רקע עם דוגמה כלשהי ועט מיוחדת ועקומה, לצורת הפקת הרקעים .

הקונץ במלאכת האיור  הוא רגישות כף היד, לחוש מתי החרט חותך בשעווה אבל   ל   א   עובר לצד השני של השעוונית.  אם כן, אז זה חור שדרכו יישפך כל הדיו ואין ציור ואין דף אלא סתם סמרטוט שחור.     אתם הבנתם את זה ?   אנחנו איירנו ככה המון וכמה יצירות שלא נחתום עליהן מופיעות אפילו בספר היובל.

בהשוואה למה שהיה אחר כך ולמה שיש היום, היו העלונים האלה די מסכנים . נקודה. בבחינת כל התחלה קשה.  גם לא תוכן ,גם לא צורה וגם קהל קוראים לא נלהב נורא.  אבל לשם המחשה בלבד, שסדנא דארעא - חרעא, הננו להביא משהו מהעלון שיצא לאור  ב 10.4.53  :

                 
                             ל מ ג ד ל י    ה כ ל ב י ם     ב ק ב ו צ ה
                   ========================

אין לקחת אוכל, פרט לפסולת !

אין להכניס כלבים למקומות ציבוריים !  ( חדר אוכל, חדר תרבות, מקלחת, בית כסא, מזכירות).

על  כל כלב להיות מחסום בפיו !     (?!?)

על כל כלב להיבדק בדיקה רפואית ולקבל זריקות חיסון נגד כלבת !

כלבים אפשר לגדל רק באישור המזכירות !      (וגיבור)

                                                                   המזכירות.


("גיבור",  במלעיל, היה הבוקסר של מוישה"לה. הוא היה מפחיד נורא. כשהיה משוחרר לנפשו היה עוצר חמור בכל הקבוצה)  .                          

 כאן התכוונו לחתום בקלנועיות חמורית נינוחה לגמרי, שבעי ימים של נחת ושרידת עוד קייץ. אבל עוד פעם פתח איזה שדרן (אריה גולן) בשש בבוקר את החדשות של אחרי קריאת שמע ובישר ליקום שעיריית קרית שמונה מבקשת לבנות למעלה משבע מאות דירות בצד צפון שלה, שזו חלקה של 570  דונם של כפר גלעדי, מלפני 84 שנים.   קיבוץ כפר גלעדי טוען שלא יסכים אלא אם כן יקבל אדמה חלופית.     גורמים בקרית שמונה אומרים  שגם הקיבוץ הזה רוצה לסחוט את המדינה בשביל הנדל"ן והוא לא הראשון ולא היחיד. 

אנחנו, שיש לנו כאן  קצת פתחון פה, מעזים להצהיר בזה קבל עולם:    שוב מתנפץ בשאון ובסרחון אחד המיתוסים הגדולים של ה"ציונות".   טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו".   מה שהוא אמר זה " קיבינימאט! הקישקעס שלי כואבים נורא !" (ויש על זה עדויות בתכנית הרדיו של אחד חנינא אמוץ לפני המון שנים) והיו שם עוד כאלה כמו שניאור שפושניק ואהרון שר ודבורה דראכלר ובנימין מונטר ושרף ושרה צ'יזיק וטוקר , נאמנים ואמיצים עם זיו עלומים וחמדת גבורה, בלה בלה בלה.

כל מה שברל כצנלסון כתב אז עליהם היה חול בעיניים.   החברה האלה, כולם, הם וניניהם, הם סתם שודדי נדל"ן וסוחרי מגרשים וכל מה שהם עשו שם זה  כמה  עיסקאות די ממולחות.  הם גם לא מתו כמו מי יודע מה, איזה גיבורים.   קראתם טוב את השמות ?   כולם אשכנזים.   הם בסך הכל ישבו כל היום על התחת בבית ההבראה של כפר גלעדי ואכלו כל הזמן  רק געפילטע פיש ורגל קרושה וחמין.  מזה התפוצצו להם המעיים  וגם של יוסף טרומפלדור.

ואת השם "קרית שמונה" לא צריך לקרוא על שמם.  או שמחליפים אותו בחזרה ל"חאלסה" או שקוראים לו ככה על שם שמונה  הנרות של חנוכה שהרבי שמעון בר-יוחאי הדליק בל"ג עומר, לזכר החורבן ולזכר שמונה מתוך עשרת הרוגי המלכות.

וגם את השם של בית"ר ירושלים צריך להחליף בהזדמנות זאת, שלא יישאר שום זכר ל"ברית יוסף תרומפלדור".    ובא גואל לציון.

 ועל כך , הלא נאמר בס"ד : "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה",  ונאמר אמן.

          בקלנועיות   חמורית

               אמן.


אין תגובות:

פרסום תגובה