ממש לפני חצי
שעה, חלפנו במגרש החנייה ונכנסנו לרגע להגיד משהו
במפעל ויצאנו מהר בחזרה , אבל בחנייה
כבר הייתה תאונה. סקודה אדומה אחת חנתה מול הסידור רכב והתחילה
לצאת ברוורס בשביל לנסוע הביתה. פז'ו מצבע
בז' נסעה לה מהצד של התחנת אוטובוס - מערבה. שתי המכוניות לא הצליחו לפספס האחת את
השנייה. הפרצוף של הפז'ו נכנס בקצה של הטוסיק של הסקודה ונתלש כולו.
זה היה ,כנראה
בלי הרבה מהירות. כי אם זה כן היה, היו נתלשים גם חיים של
מישהו.
ונורא נחמד לדעת
שזה ייגמר, אולי, רק אצל הביטוח וזהו.
מינוס ההשתתפות העצמית. תאונות מתרחשות כל היום וכל הלילה. ביג דיל.
רק שהמגרש חנייה שלנו הוא, בניגוד לכבישים ומקומות אחרים - מ ו
ע ד מ
ר א ש
לתאונות כאלה וזה אפילו מרגיז.
למה אין שילוט אזהרה
בכניסות אליו- שילוט המזהיר כי פ ה יש
מכוניות שנוסעות לאחור, ולפעמים עם נהגים שמסתכלים ר ק אחורנית ולא ל א י פ ה
שצריך להסתכל כשעושים רוורס במגרש חנייה שלנו ? למה אין שילוט מול הפרצוף של כ
ל מי שיוצא לאחור, שייזהר מאד ..? לא ממה שיש מאחוריו אלא ממי שדוהר מצדדיו
האחוריים ?
למה אין בחנייה
הגדולה הזאת מכשולים א
כ ז ר
י י ם מאד
, שיוציאו לכל מי שעובר שם, את החשק לנסוע יותר מחמשה קמ"ש ? למשל, כמו בשיכון החדש ? (טוב מאד, מה שיש שם).
אפילו אנחנו עם
הקלנועית, נזהרים מאד בחנייה הזאת וממהרים להסתלק ממנה מפחד הנוסעים לאחור ומפחד
העושים "הופ ! עברנו" על כל החנייה מכל כיוון. ואם רק בקילנוע תמים עסקינן, יש עוד כמה
מקומות שלעבור בהם יכול להקפיץ את הלב (עם ארבעת המעקפים) :
למשל, אם צריך
לרדת בקלנועית מהבית שלנו לסטודיו, מה שמאלץ את הבנאדם לחצות את הכביש היוצא
מהשיכון לחד"א, דווקא איפה שלבן-דוב יש גדר חייה בגובה שלשה מטר, שלא רואים כלום, לא מהכביש ולא מהמדרכה. באוטו נגד אופניים או נגד ילדים רצים, זה לא
ייגמר טוב.
ומה עם היציאה
בדרך מהמשתלה אל העלייה הגדולה שלפני הטניס ?
היום כמעט והרג אותנו שם, הטרקטור המפלצתי הזה, של הקבלן, שהבחור שם, מזל
שהוא זהיר ומיומן מאד, דווקא. ככה נשארנו
בחיים.
ומה עם הגדר
חייה של אורי ארד, שלא רואים כלום ממה שמגיע מלמטה ? ומה עם עוד מקומות שאנחנו לא מאתרים עכשיו
אבל הקוראים שלנו מאתרים, ועוד איך ? מזל
שקיצצו קצת מהבוסתן של ניס ואפשר לראות מי בא לקראתך בכביש על יד הבריכה. איכשהו.
וזה שאין שילוט
מתאים בכל המקומות האלה, כבר אמרנו ? אז
מה, כולנו (ובייחוד אנחנו) תמיד חכמים
נורא לאחר מעשה. אבל החכמה האמיתית היא
לדעת מתי אחרי כל הפעמים שאומרים את זה
ואומרים את זה ואומרים את זה ועוד פעם אומרים את זה - זה
באמת הולך לקרות.
כמו אצל ההיא
שנכנסה לבית המשפט עם עוד מישהו ששני שוטרים גברתנים החזיקו בו, ולא הפסיקה
לצעוק. כשנהייה כבר שקט, שאל השופט: מה
קרה ? פרצה האישה והטיחה –
האיש הזה זיין אותי.
גבירתי, העיר לה
השופט: ככה לא מדברים בבית משפט. אז איך אני יגיד את זה פה ? שאלה האישה. הציע לה השופט: אמרי, האיש הזה שכב אתי. זה כבר נשמע איכשהו.
ענתה לו
האישה: איך זה ? מה שכב ?
שכב, שכב, שכב, שכב, עד
שזיין. מה הקטע ?!
ובלי קשר
להקודמים: ברשימה הקודמת הזכרנו את זאב
מגיד מגניגר ( בטעות כתבנו זאב "חסיד" ודני הרפז זוכר לתקן)), שהיה
מדריך אותנו להיות קיבוץ כמו שצריך.
ושכחנו, כמובן להזכיר את ה מ
ד ר י ך שהיה פה מגניגר, הלא הוא בצלאל נהוראי,
(שניהם ז"ל) הבצלאל הזה היה לו הובי,
להראות פה לחברה איך חופרים ואיך מעמיסים ואיך מנכשים והוא תמיד היה מנצח. אחרי זה הוא, לפעמים, היה נוסע הביתה ומרביץ משמרת על זחל בפלחה.
בצלאל נהוראי לא
היה דברן גדול. רק עושה גדול. לרוע מזלו יצא לו להיות איתנו בשנים שכמעט
נמחינו מעל המפה. הוא היה יושב
במזכירויות עצוב, עצוב ורואה בעיניים איך שכולם מודיעים על עזיבה. אחרי הישיבה, כשנאמרו שם דברים לא נעימים ואולי גם לא
כל כך קיבוציים, היה תופש את החברה אחד, אחד , טופח על שכם ואומר: "עשיתם נכון". או "כדאי לא לחסוך על הבחורה ההיא, העיקר
שתישאר". בצלאל - ת.נ.צ.ב.ה.
וגם זה לא
בדיחה. אומרים שגניגר ע כ ש ו
צריכה איזה זאב ובצלאל , י ו ת ר
מאשר אנחנו א ז .
ובקשר, לא
להקודמים, אלא לרשימה עצמה. סליחה
ומחילה אנו מבקשים, בעיקר מנכדותינו ומנכדינו ומאמותיהן, על השימוש המפליג שעשינו
שם בוולגריזמים שעושה לשון העם באות שבין
ו' לח'
באלפבית העברית. נסיבות מקלות
יכולים אנו לבקש בעובדה שכך עושים כבר
מזמן, טובי הסופרים העבריים והלא עבריים
במה שנחשב למיטב הספרות.
שלא לדבר על מה שמופיע בעת האחרונה בתוך
הכתוביות שבסרטים (המצויינים) שמגיעים
הביתה. האתגרים המפולפלים , מולם עומדות
בכבוד המתרגמות מקב' אלרום, מעמידים אותן
בשורה הראשונה של גיבורות שנת המילניום הדורסת אותנו, לטובה או לטובה יותר.
בקלנועיות
חמורית
אמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה