מי שאוהב רק את
הקלנועיות חמורית על ע כ ש י ו, שידלג.
פה מדברים על תרפ"פו .
יש קלנועיות
חמורית אחת שממתינה עד בוש לגאולתה מעל דפים אלה.
זה ה"יום דגים", שהוא החרפה והבושה והכלימה הכי גדולה והכי
מפוארת בתולדות יזרעאל,לפחות בשנים ה
ה ן. אנחנו לא מגיעים אליה , פשוט, כי א
י ש י
ת לא זכינו ליטול
בה חלק בנעימים, מפני שאז היינו מדריכי קומונה ב"תנועה המאוחדת"
בחיפה ובאותה שבת שחורה גם לא היינו פה, אפילו לא
בשביל לזרוק כביסה עם המוטוציקל "מאצ'לס" ההיסטורי. מה שלא היינו בו אישית, קשה לנו לספר עליו.
תמיד ועובדה.
ותיקים שבבית
הלורדים המקומי (שולחן ארוחת הבוקר) כבר מזמן לא התאפקו ושבו והעירו לנו על המחדל
החמור הזה של עיוות התולדות, על ידי העלמה במכוון של חלקן. עד עכשיו
עוד לא אזרנו עוז וגם לא הרהבנו כתוב, ונקווה לטוב. אבל עוד לא כאן ועוד לא עכשיו.
לעומת זה, מזמן
בא לנו להיזכר ולהזכיר שהקריירה ש ל נ
ו, אישית ובזמן אחר , בעבודה במדגה, הייתה דווקא עשירה בחוויות מרתקות ושונות,
בעצם בהכל – בלהאכיל דגים של בריכות דגים, בלבנות בריכות
דגים, בלהוציא דגים באמצע החורף, בלתפוש אמהות דגים - קרפיונים בגודל פיל, ובמה לא, אפילו בלנסוע עם אוטו דגים לשוק.
רק שכל זה לא
היה ביזרעאל אלא לפני, בקב' מעיין ברוך,
איפה שהיינו בהכשרה בזמן השירות בנח"ל (מחזור ב') 1950 –1952
פחות או יותר. ועל זה כבר כתבנו
משהו ברשימה על המעיין-ברוכים (מס' 5
במניין). כל החבורה הזאת הייתה שותפה
לעלילות. עכשו ,אחרי שנותרנו נציג יחיד (בלי טיוכקה, שיתקן או יכחיש או שיישבע שזה
בכלל היה אחרת ) אז נרשום: במעיין –ברוך עבדנו כולם, המון בבריכות
דגים. שם ואז זה היה ענף גדול ומתפתח, עם
כל הציוד וכל המקצועיות של אז.
והסיפורים
- אינסוף. איך שבחושך בכל יום היינו נוסעים לשם יותר משעה
בטרקטור ועגלה בכביש הבינעירוני השומם.
איך שלפעמים היינו עוברים בחאלסה
(קריית שמונה) והמעברה שלה. איך שהיינו
מגיעים לבריכות דגים שאליהן מסתובבים
שמאלה בקאראנטין לבהמות ואחר כך בסיבוב לחוות שווארץ וככה מגיעים לעזזאל החמישי, שזה הבריכות של
מעיין ברוך.
איך שבחורף היו
הרוחות של עמק החולה מעיפות כל דבר קל ובינוני ובעיקר בודקעס ומחסנים מפח וקרשים,
לא חשוב איזה גודל. איך שהלכנו שם אלפי
קילומטרים עם ה"לאטה" בשביל "מגלה" (ישראל מגלנסקי) שמדד עם
"נוואליר" כבר א ז את
כל הארץ, לפני שקיבל דיפלומה של מהנדס. איך שהוא, הוא בעצמו כיוון פעם קרבין צרפתי (ממיטב הארסנל של
מלחמת העולם הראשונה) אל חסידה אחת שעמדה על רגל אחת וזללה המון דגים וירה ופגע לה
בצואר ממרחק 300 מטר.
ולא נספר הכל על
איך ששלחו אותנו ,אישית, פעם לחאלסה לקחת 30 פועלים (!?) תימנים, להניח איתם
בבריכה חדשה, קו ניקוז מהנזיר החוצה,
בקוטר 30 צול- מטר אורך כל חלק של
הצינור. ומה שהכי מרתק היתה העובדה שלא אנחנו ולא ה 30 פועלים תימנים,
לא ראינו בחיים שלנו קודם צינור כזה מבטון.
ה"ראיס" של החברה האלה, היה שמו, שלום תם, ואת העברית ש
ל ו הצלחנו איכשהו להבין.
ועוד הרבה. אבל
הסיפור, תמיד. הוא בוקר
"הוצאת דגים". בשביל זה היו
בוחרים רק גיבורים אמיתיים או את אלה שלסדרן העבודה היה משהו אישי נגדם. אחרי שרוקנו את הבריכה מאלפי הקוב מים
והשאירו קצת רק בבור דייג, שלשם הגיעו גם כל מה
וכל מי שאמור להיות געפילטע פיש בשבת הקרובה, מגיע כל הפק"ל הדרוש להוצאת דגים, עוד
לפני הזריחה, בכל טמפרטורת חורף.
מגיע מהחושך
מק-דיזל ענק של קואופ. "הגליל
העליון" , נוהם ונושא טנק דגים ענק
ומשאבות חמצן. מגיעות המון פיילות מפח, עם
שתי ידיות ברזל לכל אחת. מגיעה רשת בריכות
ארוכה מאד מאד, מגיעים עשרה בקבוקי קוניאק "מדיצינל" למי שחושב שזה יציל
אותו מהקור הנורא. מגיעה רשת להוצאת דגים,
דומה קצת לרשת ללכידת פרפרים, אבל הרבה יותר גדולה וחזקה. מגיעות חליפות
דייגים (כמו בסרטים) מגומי, שאף אחד לא משתמש בהן מפני שזה סתם כבד ולא מתאים לבוץ
וממילא נכנסים כל המים קרים ואז גם כבד וגם קר ולמה? מגיעים גם המון חתיכות קרשים ובנזין בשביל
מדורה גדולה שאפשר לרוץ אליה בין פיילה
לפיילה ולהתחמם קצת.
ומגיעים כל
החברה, שבקושי קיבלו תה בלי סוכר לפני שנסעו לכאן, מכורבלים, שעה על פלטפורמה עם
טרקטור. עד שכולם עוד לא יודעים מה,
מו, תופשים חברה כמו ג'קסון וצביקל ראב
(בריון אימים) וגם עמוס ז'יליסט (גם הוא)
את קצה הרשת ונכנסים,עירומים למים, ומתחילים להקיף את הבור דייג (לענין
העירום עוד נחזור בנושא אחר כאן).
אחריהם מצטרפים
עוד כמה אמיצים ,בריווח אחד מהשני, להחזיק ולתמוך ברשת המקיפה. כשהראשונים מסיימים את ההקפה, עוזרים כולם,
משני הצדדים, למשוך את שני קצוות הרשת אל פינת ההוצאה שנבחרה בקפידה – ללא בוץ בקרקעית.
פתאום ובן-רגע
הופכת כל חלקת המים השקטה של בור הדייג, לחרדת אלוהים. אלפי קרפיונים לא קטנים, מתחילים להצטופף,
משכשכים ומתבצבצים ומבוהלים נורא מכל העסק.
בלי לבזבז זמן או לחוס על
כוחות, מתנפל מישהו עם "רשת הפרפרים
לדגים" ומתחיל למלא פיילות בדגים.
מתמלאת פיילה - תופשים אותה שניים
ואצים אל האוטו. שם עומדים, בגובה, עוד
שני חברה והם מרימים את הפיילה לגובה ראשם והיישר אל תוך הטנק דגים, שיכול
להכיל 3 – 4
טון דגים.השמש עוד בקושי זורחת, הרגליים קופאות, אבל הפיילות עם הדגים
מוטסות אל האוטו במהירות שגעונית. יש
מספיק אנשים והמון צעקות אבל יש גם שיטה במהומה ותוך לא יותר משעה וחצי, מתרוקן
הבור דייג, מתמלא הטנק והמק-דיזל בורח לתל
אביב או לחיפה.
מי שנשאר זה כל
המשוגעים שרצים על ה"דמבות"(סוללות הבריכות) להתחמם, או שותים קוניאק או
נשרפים על יד המדורה, גם כן בשביל להתחמם, לפני שחוזרים למשק לעבוד, לפחות עד
הצהריים, כי הוצאת דגים זה לא נחשב לשמונה שמיניות.
מי שנשאר גם כן
זה כמה וכמה בארבוטים (שפמנונים) שנתפשו עם כל השאר. זה לחגיגה אחר כך לחברה. אם יש מספיק לכל המשק, אז מחר בצהריים יאכל כל המשק פרוסות שפמנון מטוגן,
שזה דליקטס אמיתי.
פעם השאירו גם
אותנו, ערב לפני ההוצאה, לשמור, עד הלילה עם רובה וכדורים, על הבור דייג, שאף אחד,
על ארבע או על שתיים לא יבוא לעשות שם
חגיגה. רק בחצות, הגיע הרן קוך (ז"ל) בגי'פ לאסוף
אותנו, זה אחרי שכמעט השתגענו מלהיות לבד ומפחד וכבר ירינו כמה כדורים להבריח
שדים. הרן נזכר בנו רק בסוף הסרט שהיה
במשק.
אז עוד לא היו
אוטואים לכל אחד בשביל לקפוץ הביתה לאכול.
את כל האוכל ,לכל היום, לקחו אל בריכות הדגים ובישלו ואכלו באותו
היום. בלי חשמל ובלי מקרר. כל יום- פיקניק
אמיתי, נטו. אחד מהחברה (אנחנו
זוכרים את רוב'קה) היה יודע לבשל איכשהו ואת זה אכלו.
פעם, כשרוב'קה
לא היה והיה צריך מישהו אחר בשביל לבשל, התעקש סדרן העבודה של מעיין-ברוך, לשלוח
דווקא חיילת מהנח"ל (זה מאיתנו) כי
אין מישהו אחר. שמה היה מ. והיא לא היתה
תל-אביבית כמו רובנו, בחורה צנומה וחרוצה.
על הבוקר העירו
גם אותה והיא קפצה עם כולם על העגלה.
כשהגענו לבריכות דגים, שפכו אותה החברה עם הפרודוקטים לבודקע, הראו לה איפה
מה וגם את הפרימוס והסתלקו.
שעה וחצי אחרי
זה יצא ל
נ ו לעבור בסביבות הבודקע. פתאום שמענו שקוראים לנו. העינים שלנו קלטו את
מ. על יד הבודקע, פוכרת ידיים ותולשת שערות ולא מסתכלת בכיוון שלנו. זה נראה מוזר, אבל שאלנו ,מה. מ. צעקה מרחוק: הפרימוס נכבה לי ואני לא יודעת איך מדליקים
אותו !
כמו שהתחלנו
לגשת לבודקע, באה הצרחה: ל א
!!!! אל תבוא !? חשבנו שאולי היא השתגעה או מה. צעקנו בחזרה שאנחנו מתכוונים לבוא ולהדליק
לה את הפרימוס ולמה היא צועקת בכיוון הלא שלנו ? "אתה לא יודע למה ? " פלטה לבסוף ביאוש. " קודם תתלבש. אחר כך תבוא".
אנחנו אז בני
שמונה עשרה ורבע ולוקח לנו קצת יותר מדי זמן אבל בסוף תפשנו מה קורה. היא היתה בחורה. בבריכות דגים של מעיין –ברוך עבדו רק בחורים ורק
עירומים. כל היום היית צריך להיכנס למים
או לצאת מהמים, להתלבש ולהתפשט ולסחוב ולאבד את הבגדים, עד שבסוף, זאת אומרת ממזמן, כבר התרגלו להגיע
בבוקר, להוריד את הכל חוץ מהכובע וללכת לעבודה.
לא עשו מזה עסק. זהו.
אבל מ.
המסכנה כ ן
ראתה איך בבוקר כולם זורקים את כל הבגדים ומסתלקים והיא כ
ן טסה לתוך הבודקע בתפילה שזה אולי סתם פטה מורגנה, אבל זה לא היה. עובדה.
הראשון שהיא נתקלה בו במשך יום
העבודה, היה אנחנו - עם כובע בלבד לכל גופנו.
שמנו על עצמנו
תחתוני לודזיה אפורים וניגשנו להדליק לה את הפרימוס. מ. גמגמה איכשהו, משהו בענין : "למה
מסתובבים פה עירומים"? אחרי שמצאנו
איזה הסבר אמרה היא: אני מתה לעבוד פה. אתם חברה מצויינים, אבל ככה אני לא יכולה . לא היה לנו מה להגיד. בסוף הבטחנו (למה?) שננסה לשכנע את הצוות לא
להיות עירומים. עד מחר בבוקר נגיד לה, מה.
איכשהו היא שרדה
את היום, עם כמה טראומות, אבל שרדה.
למחרת בבוקר, על יד העגלה, ולפני שראינו אותה, אמרנו לכולם את כל מה
שאפשר בענין העירום והיא. מגלה (או אולי עמוס ז'יליסט) פסק: שיסדרו לבריכות דגים רק מי שיכול להסתדר איתנו
ככה.
מרחוק קלטו העיניים שלנו את מ. מתקרבת לעלות על
העגלה. עשינו לה מרחוק "שלילי"
עם הראש לכאן ולכאן. היא פנתה לאחור
ונעלמה. אנחנו הודענו שיותר היא לא
מתכוונת לבוא. החברי משק נדברו ביניהם שצריך לדבר עם הסדרן
עבודה, דיבור קשה, שיבין מה שצריך פה. אבל הסדרן עבודה של קב' מעיין-ברוך אז, היה
אחד, אמנון אסף. (זה שהיה קורא לנו – "שלום אדון גפרורי", רמז
למשקלנו). אותו לא עשו ביד וחוץ
מהתמחות בפרה –היסטוריה , היה לאמנון אסף הזה,
פה מחרף שיכול להתמודד בקללות מול גדוד של עגלונים טורקים כועסים.
אנחנו לא זוכרים
שידענו מה הוא אמר למ. המסכנה, כשנודע לו שלא יצאה לעבודה ולמה. איך שלא יהיה,
יותר לא סידרו בנות לבשל בבריכות
דגים. בכל אופן לא בזמננו. היום, אנחנו מבינים שכל הפרשה היתה אלימות
מינית אמיתית. אבל אז, בעידן המאצ'ואיזם הטבעי והמובנה אצל הזכר הישראלי
המצוי, זה לא נחשב לשום אלימות ולשום מין ולשום דבר בכלל.
ולמה אנחנו
צריכים לסחוב כאלה סיפורים במוח העייף שלנו, כל החמישים שנים? ברוך שפטרנו.
בקלנועיות
חמורית
א מ ן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה