בקלנועיות קודמת
דשנו בעניין שני כתמי האשל שעל יד חדר האוכל .
כמה וכמה חברות וחברים הוכיחו אותנו על פנינו וטענו כי נכשלנו או הוכשלנו
ושזה בכלל צבע או סיד פלסטי ולא יכול להיות שזה משהו אחר.
אחר כך אמרה לנו
אמא אחת שהבת שלה, שקראה על זה, יש לה להגיד לנו משהו בעניין. תפשנו את הבת הצעירה ושאלנו אותה, מה? השיבה היא:
זה אני ששפכתי בפעם הראשונה וזאת זאתהי שעובדת אתי בבית ילדים, ששפכה בפעם
השנייה, באותו המקום.
אבל כל הרשימה
שלכם פאשלה אחת גדולה, סיכמה העלמה: מה שנשפך שם,
זה היה בכלל " ב
י ו "
ולא אשל. אז לכל המעוניין עדיין לצבוע כבישים בחלב
חמוץ - נא להשתמש ב"ביו". זה עובד.
הכתמים ישנם עד היום.
שלום ומזל טוב
עם בוא חג החמישים ושתיים. מכאן אנחנו
מאחלים לכולם רק אושר ורק נחת וגם הרבה שגשוג. גם רוב הצלחה לועדת החג. רק שאנחנו, באופן א י ש י,
עדיין בהכנות לחג החמישים. כשזה
ייגמר, זאת תהייה, מה זה חגיגה ?
ובכלל בלי קשר
לשום דבר :
פעם היה שחקן
תיאטרון דגול מאד. כל המבקרים פירגנו לו.
כל הקהל העריץ אותו. כל השחקנים היו משתחווים לו ולא מעיזים לנשום חזק
כשהוא חלף, עבר לו בקרבתם. אין שקספיר
שהוא לא עשה עשר פעמים. אפילו אפרים קישון
(גם כן תר"פפו) כינה אותו בשם "ירדן פודמניצקי" ובכל מקום אחר כינו
אותו בשמות אחרים.
אחרי הפרימיירה
האחת-עשרה של "המלך ריצ'ארד
השלישי" (ממלכה עבור סוס ! ), יצא
,כדרכו, השחקן הדגול אל הפואייה וקיבל באצילות
קורדיאלית את תשבחות כולם. וכולם
שיבחו, בלי יוצא מן הכלל. אבל היה
לו,לשחקן הדגול, מנהג אישי, מעין אמונה תפלה, לפנות ולשאול גם את זקן הסדרנים של
התיאטרון, הוא שמעריל, שיודע להגיד על הכל, בקיצור ותמיד. נו? שאל השחקן את שמעריל, איך היה ?
השיב לו שמעריל
מניה וביה: כזה חרטא לא עשית בחיים
שלך. מה זה היה? כלום.
לא טקסט, לא משחק, לא פוזות .
כלום.
התכרכמו פניו של
שחקננו הדגול והוא מיהר הביתה, נסער ומבואס.
ראתה אותו אשתו ושאלה, בעלי הדגול,
מדוע ולמה נפלו פניך ? ענה לה השחקן
הדגול, מדוכא: שמעריל אמר שההצגה היתה
חרטא, לא טקסט ,לא משחק לא פוזות ולא כלום.
ניחמה אותו
האשה: שמעריל לא יודע כלום. אף פעם.
זה הכל מה שכל ה א ח ר י ם
אמרו לו.
בקלנועיות
חמורית
א מ ן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה